על מפקד צוללת מבריק שהשמיד אף רכבת אויב
בהמשך לסדרת הפוסטים אודות הצוללת במלחמת העולם השנייה, השבוע נעסוק בעלילותיה של הצוללת האמריקאית USS 220 Barb ובעלילותיו של מפקדה שנודע בכל ה־USNAVY כולו. ה־Barb הושקה באפריל 42 ונשלחה כמקובל לשייטת 50, שעסקה באטלנטי באימוני והכשרת ציוותי צוללות. במסגרת זו נשלחה הצוללת גם לים התיכון לסייע לבעלות הברית בחזית צפון אפריקה, אך למזלה הרע בכל חמישה סיורי המלחמה שביצעה, לא להטביע הצוללת אף לא ספינת אויב אחת. ראש המבצעים בצי שהבין כי בים התיכון אין יותר מידי מטרות לצוללות, הורה להעביר את שייטת 50 לאוקיינוס השקט שבו המלחמה צברה באותה עת תאוצה.
בסיורה השישי והשביעי שכבר בוצע מנמל פרל הארבור, "הצליחה" הצוללת "בארב" לפגוע בשתי ספינות אויב אך לא הצליחה להטביען. השינוי המתבקש במצבה המוזר למדיי של הצוללת, ארע במאי 44 כשמונה לה מפקד חדש בשם יוג׳ין בנט פלקי. פלקי זה התגלה מייד כטורף על. הבחור היה אמיץ ומקורי באופן מיוחד ומהר מאוד, כבר היה מוכר בצי בשם שדבק בו: "לאקי פלקי."
תחת פיקודו של פלקי בוצעו סיורים רבים (ממספר 8 ואילך) ובכל אחד מאלו צברו פלקי וציוותו עוד ועוד ספינות אויב טבועות, ובכלל זה אף נושאת מטוסים אחת. פלקי היה כל כך התקפי בגישתו, עד שכאשר ספינות הצי הקיסרי לא הופיעו להילחם, הוא החליט להביא את הקרב אל ביתם. כך עשה פלקי כשחדר לנמל "נאמקוואן" — נמל מים רדודים וממוקש שלא היה אודותיו מפות או מידע חיוני אחר. שם בהפגנת אומץ רב, הוא העלה את הצוללת על פני המים ולחם בספינות שעגנו סביבו. שלוש ספינות טובעו ועוד שלוש נשרפו כליל. על פעולה זו קיבל פלקי את מדליית הכבוד ואף הצוות עוטר (כפי שאפרט בהמשך).
בשלב זה המלחמה כבר נטתה בברור לצד ארה״ב והצוללות האמריקאיות התקשו יותר ויותר למצוא טרף כבעבר, בעיקר משום שהספינות היפניות הפליגו עתה בד״כ בלילות ובקרבה רבה לחופיי יפן. מאידך ומסיבה זו בדיוק, היפנים ריכזו כוחות רבים בקרבת החופים (בעיקר תותחי חוף, מטוסים וקורבטות ללוחמה בצוללות) ואכן מרבית הצוללות שאבדו לאמריקאים, טובעו בקרבת איי הבית של יפן. למרות זאת לא איש כפלקי יירתע מסיטואציה חדשה זו, נהפוך הוא. פלקי החל מסתובב לאורך החופים היפניים ולא אחת גם במים רדודים שהוגדרו "כלא ראויים לשייט צוללות."
ביולי 1945 סייר כדרכו פלקי והצוללת "בארב" במפרץ "פיישנס" שליד "סחלין" של היום שבחוף המזרחי. את תשומת ליבו תפסה מסילת ברזל שרכבות רבות נסעו בה. פלקי הבין את חשיבותן של רכבות אלו שהובילו לתפיסתו אמצעי לחימה רבים. הוא "התנחל" במים הרדודים מול המסילה ולמד את התנועה בה במשך שלושה ימים תמימים. כל אותו הזמן שבר פלקי את ראשו כיצד אולי בכל זאת אפשר יהיה לעצור את תנועת הרכבות מבלי שהצוללת תיחשף לאש יפנית.
אחד מאנשי הצוות, בחור בשם סנדרס, הציע להשתמש באחד המטענים לטיבוע עצמי של הצוללת, מאלו שנועדו למנוע את נפילתה בידי האויב בעת מצוקה. כל מטען כזה הכיל 25 ק״ג חומר נפץ, אולם לא נמצאה דרך שתאפשר את פיצוץ המטען על המסילה בדיוק שהרכבת תעבור מעליו. הפיתרון הגיע במפתיע מחשמלאי בצוללת שעבד בעברו בחברת רכבות בארה״ב. לדבריו, כשקטר רכבת עובר על פסי המסילה, משקלו הרב גורם לפסים לשקוע/לרדת בד״כ כ־2-3 מילימטרים. על כן הוא הציע לחבר את המטען למיקרוסוויץ שיונח מתחת לפס המתכת במסילה, ומשקל הקטר יפעיל כך את המטען.
מפקד הצוללת פלקי אימץ ואישר את הרעיון. הוא בחר 8 אנשי צוות שיצאו מהצוללת בשתי סירות גומי, יניחו את המטען וישובו לצוללת בהנחה שכל זה יתבצע לפני מעבר ופיצוץ הרכבת. המשימה נקבעה ליום ה־23 ליולי, שבו הלילה אמור היה להיות ללא ירח. פלקי הצליח להביא את הצוללת עד למרחק של כ־900 מטר מהחוף. בהומור הנוקב שלו אמר פלקי לשמונה כשירדו לסירות הגומי: "אם תיתקעו, תפנו לכיוון סיביר (רוסיה) — זה בערך 130 מייל צפונה. עקבו אחרי רכסי ההרים. בהצלחה."
בפקודות שקיבלו השמונה לכ״א מהם הוגדר תפקיד/אחריות (כגון שמירה על הסירות, חסימת תגבורת לאזור וכד'). בכל אופן נאמר להם שבהנחת המטען יעסוק בפועל רק אחד מהם (מחשש לתקלה שתביא לפיצוץ מוקדם). בפועל היה צורך לחפור ומהר מקום עבור המטען שיונח מתחת לפס המתכת, ולכן ארבעה מאנשי הכוח עסקו בכך וגם נותרו לצפות בהטמנת המטען וחיבורו למיקרוסוויץ. לשמונה היה ברור כי הצוללת תמתין להם רק עד רבע שעה לפני אור ראשון, מחשש שאחר כך הצוללת כבר תתגלה ותותקף.
לתדהמתם הרבה לפתע הגיח קטר (ללא קרונות) ששעט לעברם, אך למזלם הרב הוא חלף אותם לפני שעלה בידם לחבר את המטען למגעי המיקרוסוויץ.
כשהשמונה כבר היו בדרכם לצוללת וחתרו במרץ במשוטים, לפתע נשמעה מרחוק שריקה שהעידה על רכבת מתקרבת. פלקי לא חשב פעמיים וכרז לאנשיו בסירות הגומי באמצעות מגפון שאחז בידו, וכך אמר למעשה צעק: "תחתרו כמו מטורפים, כמו השטן! אנחנו עוזבים! ! !"
השמונה אכן חתרו בטרוף והגיעו לצוללת ממש כשהתחולל פיצוץ אדיר. חלקי הקטר התפזרו עשרות מטרים סביב, ו־15 קרונות עמוסים התרסקו ונערמו זה על זה. הצוללת נסוגה מיד לאחור, לעומק שיאפשר לה צלילה והסתתרות. לא בכדי דבק בפלקי כינוי נוסף והוא: "רוח הרפאים הדוהרת של חופי יפן."
כאמור פלקי נודע בחיל הים של ארה״ב כאחד ממפקדי הצוללות הבולטים והמצטיינים ביותר, ולמעשה תפס את המקום השני בהישגיו בכל צי הצוללות, כאשר טיבע לא פחות מ־25 ספינות (ובהן גם אוניות מערכה ונושאת מטוסים), בנפח כולל של 179, 700 טון, וכל זאת בשלוש וחצי שנות שירות בלבד. הצוללת "בארב" זכתה גם היא ב־4 עיטורי יחידה נשיאותיים, אות הצטיינות יחידתי של הצי ו־8 עיטורי כוכבי קרב. גם צוות הצוללת גרף עיטורי הצטיינות לרוב, ובהם 6 צלבי צי, 23 כוכבי כסף, 23 כוכבי ארד ומדליית כבוד.
אולי העיטור החשוב ביותר הוא דווקא זה שלא ניתן לאיש מצוות הצוללת, והוא עיטור "לב הארגמן" — עיטור המוענק רק למי שנפגע או נפל בקרב, וכאלה כאמור לא היו לאורך כל שלוש וחצי שנות פעילותה של הצוללת ו־12 סיורי הלחימה שביצעה "בארב."
עוד קודם ל״טיבוע" הרכבת היפנית, זכה פלקי במדליית הכבוד — העיטור הצבאי הגבוה ביותר בכוחות המזוינים של ארצות הברית. בנוסף קיבל פלקי 4 צלבי חיל הים (הישג נדיר בפני עצמו) ומדליית השירות המצטיין. לימים כתב פלקי ספר בשם Thunder Below בו העלה את זיכרונותיו וחוויותיו מתקופת המלחמה. בשנת 72 פרש פלקי מהשירות בחיל הים בדרגת תת אדמירל.
בתמונה: הצוללת בארב USS 220 (בפינה למעלה תמונת מפקדה "לאקי פלקי"). בתמונה השנייה כריכת ספרו של פלקי.
זהו פוסט מהבלוג: "היסטוריה צבאית ותעופתית עם דודי ירון."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה