מובא בגמרא (ב״ב ח ח ע״ב), ז״ל: "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" - אלו מלמדי תינוקות, כגון רב: אמר רב: (כמו מי?) אמר רב שמואל בר שילת. דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא (רב ראה את רבי שמואל בר שילת נמצא בגינה) (שאל אותו איך הוא עזב את לימוד התלמידים) א״ל: שבקתיה להימנותך? ! אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא נמי דעתאי עלויהו (ענה לו: אני שלוש עשרה שנה לא עזבתי אותם לרגע, וגם כעת שעזבתי - דעתי עליהם). כלומר, גם בזמן שאינו עם התלמיד היה תמיד דעתו עליו, וחושב כיצד לעזור לתלמיד פלוני, והאם תלמיד אחר התקדם וכן הלאה. ומגמרא זו אנו רואים שסוד ההצלחה בחינוך התלמידים הוא לחשוב על התלמידים בכל עת.
ואכן, ראוי לכל מורה ומחנך ללמוד כיצד יש לנהוג עם התלמידים בתקופת החופש, שלא לנתק אותם מלימוד התורה כלל, על ידי שיכין להם סדר לימוד שיעסיק אותם במהלך אותם ימים, וכל זה כדי שלא יתרגלו התלמידים להעביר את זמנם להבל ולריק, אלא ישמרו על קשר תמידי עם לימוד שלהם.
מעבר להשקעת הזמן, יש יתרון גדול גם ליחס, שגם הוא דורש עוד זמן. תלמיד ששואל שאלה, אפשר לענות: אסור, מותר, נכון, ההפך וכדומה ולהמשיך הלאה. ואפשר לראות את השואל, להאיר לו פנים ולהשיב לו תשובה שתתיישב על ליבו, ולתתן לו מענה על מה שהוא צריך לשמוע בנוסף.
מספר הרב יעקב עמר מצפת: הרה״ג מרדכי אליהו זצוק״ל הוא צדיק עליון. כשהייתי בן עשר רציתי מאוד לצום בתשעה באב. אחי הרב דוד לקח אותי אל הרב אליהו כדי לשאול את השאלה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששאלתי רב שאלה בהלכה. הרב הושיב אותי על ידו ודיבר אלי בנעימות ובחביבות, וזה כבר קנה אותי.
שאלתי אותו האם מותר לי לצום בתשעה באב. הרב אמר לי: אתה, אסור לך לצום!
ניסיתי לשכנע אותו בכך, ואני מכיר לו טובה גדולה על כך. שנה קודם לכן ניסיתי לצום בתשעה באב והגעתי לכדי סכנה. ניצלתי מסכנה.
הרושם של דברי הרב שנאמרו בחיבה גדולה היה חזק, עד שגם היום, אחרי כל כך הרבה שנים שאני מכהן כרב, מחבר ספרים ופוסק הלכות לציבור, אני זוכר את דבריו.
כמה משמעות יש להארת הפנים המתלווה למענה שלנו, הנינוחות לענות, התחושה שהמחנך עכשיו כאן בשבילי, מנסה להיות איתי ולהבין אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה