צלצול אחרי שיעור מאתגר, הקפה קורא, הפלאפון מחכה, קצת שקט ונשימת אוויר, זו מחשבה טבעית ונורמלית של מורה בסוף השיעור. אבל לרב מרדכי אליהו זצוק״ל הייתה הנהגה אחרת לניצול ההפסקות, כפי שהוא עצמו מתאר את דרכו בכיתתו.
לפני שהייתי דיין בבית הדין, הייתי מורה בבית הספר, ושם חיפשתי דרכים לעניין את התלמידים וללמד אותם הלכות. הדרך הטובה ביותר הייתה לאכול יחד אתם ארוחת בוקר ולא לאכול בחדר המורים. כך הם היו רואים אותי אוכל ומברך ונוטל ידיים ומברך ברכת המזון וכו׳. הם גם היו מתקרבים אליי ובאים לשאול שאלות אישיות, והרבה דברים טובים היו קורים בשעה הזאת.
ועל ההתנהלות בתוך הכיתה כתב הרב:
כשהייתי צעיר לימדתי בבית ספר "מגן דוד" שעתיים בכל יום, ולא הייתי גוער בהם או מכה אותם חלילה, אלא הייתי נותן להם פרסים. תלמיד שהתנהג יפה היה מקבל נקודה טובה, ותלמיד שהתנהג לא טוב היה מקבל נקודה רעה. תלמיד שהיה משחק עם חפצים שונים באמצע השיעור הייתי מחרים את אותו חפץ, ובכל ראש חודש הייתי מחזירו לבעליו.
וכאשר דיברתי עם ר׳ שאול קוקה על הספר, הוא סיפר שהיה תלמידו של הרב זצ״ל כבר כשהיה ילד, תלמיד בבית הספר "תורת אהרון". וכך הוא מספר: באותה תקופה נהגו לסטור לילד שלא התנהג כשורה. זו הייתה המדיניות. אבל הרב מרדכי אליהו זצ״ל בחיים לא הרים יד. גם ילד שלא התנהג כמו שצריך, הרב היה מלטף אותו ואומר לו: אתה תצא תלמיד חכם. ואהב אותו אהבת נפש שאין כדוגמתה. המתיקות שלו, האהבה שלו — לא היה דבר כזה בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה