סבלנות בחינוך.
אף על פי שילדיו של רבי מסעוד אדרעי זצ״ל ״שובבים״ היו, לא הרים עליהם הצדיק את ידו מעולם ולא כעס כלל. כאשר היה מבחין במעשה שאינו ראוי אצל אחד מילדיו הקטנים היה מתבונן בו במבט חודר, וזה הספיק. הילד היה משפיל את עיניו בחרטה ולא שב עוד לעשות את אותו מעשה. בנו היה הולך עמו בדרך, ורבי מסעוד היה מנצל את הזמן המשתף ומלמד את בנו כיצד יזקוף ראשו ועד כמה. לא יותר מארבע אמות, מפני הגאוה.
בהיותו בנו של רבי מסעוד כבן שבע, קרה פעם שישב לצדו של אביו בזמן שהיה עסוק בקבלת קהל. בקש רבי מסעוד מן הילד שינצל את זמנו ויקרא בספר ״חק לישראל״. הבן סרב לבקשת אביו ולא רצה בשום פנים ואפן לקרא מן הספר. כאשר בקש ממנו אביו בשנית, קם וברח מן המקום.
חנוך ילדיו היה בראש מעיניו של הצדיק וקדם לכל. על כן קם רבי מסעוד ממקומו, בקש את סליחת הנוכחים והחל ללכת בעקבותיו של הבן כשהוא משדלו לקרא מתוך הספר. ראה הבן את מסירתו של אביו. לא די שלא כעס עליו והענישו על חוצפתו, אלא הלך אחריו במסירות ושדלו ללמד. עצר על מקומו והמתין. הוא השתוקק לרוץ ולשחק עם חבריו, ברם מול מבטו האוהב והמבקש של אביו לא יכול היה לעמוד.
לבסוף החליט ללכת ללמד. שבו רבי מסעוד ובנו אל המקום שממנו ברח הילד, התישבו יחדו ופתחו את ספר הלמוד לנכוח מבטם המתפעל של קהל הנאספים, אשר נוכחו במידת סבלנותו הרבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה