פעם אחד היה הרב חושב בלימוד תורה, ומרוב שקיעותו בלימוד הרב יצא דרך ארוכה מחוץ לעיר. והנה הרב רואה יהודי מעיר צפרו ושק גדול על שכמו, ונלאה ועמד לנוח. וכאשר ראה את הרב, לא הכירו אף שהיה שומע את שמעו, ואמר לו היהודי: "בא וטול עימי עד אבא העיר." תכף ניגש ונטל עמו בשתי ידיו — הוא מצד זה והאיש מצד זה — עד שהגיעו סמוך לעיר. אז ראהו אחד מבני העיר ורץ כצבי ולקח מידו, ואמר לו: "רבי, מדוע טרחתך בעצמך?"
אמר לו: "בני, לא שלי, רק של זה האיש הוא, אשר לו הכירני וזיכני במצוה זו. גם אתה עתה בני זכה במצוה עוד, ועזוב עמו."
אזי בעל התאנים ידע מי האיש, ונבהל והתחיל לפייסו למחוללו, ואמר לו הרב: "ברוך אתה לה׳ בני, שעל ידך זכיתי במצוה רבה, ומחזקינא טיבותא לרגלי שהוליכני למקום שאקיים בו מצוה, אשר מעולם לא היתי יכול לקיים."
(נחלת אבות ח״ו דף רפד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה