כתב הרה״צ רבי יעיש קריספין זצ״ל בספרו רינה ותודה (עמ׳ קלד), וז״ל: זכרתי ימים מקדם, זה כמה ימים לא תקום פעמים צרה, היתה שנת רבעון ויוקרה גדול בעולם, והיו עניים באים בריבוי. ובלילה חג הסוכות הכנסתי עני אחד כדי לזכות בו בצל סוכתי, והיו עניו ויש בו ריח התורה. וב״ה חסד אל גבר עלי תהיות לשם יתברך, לא חסר משלחני שום דבר. וברכנו הקידוד בשמחה רבה והיינו סועדים סעודת הלילה. ושמתי עיני על אותו העני היושב לפניו בשולחן, וראתה מהכרת פניו שהיה עצב. וכמה פעמים אמרתי לו: ידיד, תאכל ושמתי כאילו אתה בביתך, כולנו בני איש אחד אנחנו, ובכמה פיוסים ודברים המתיישבים על הלב, ואפילו הכי לא הוכחתי והיה לי צער מזה.
באותה שעה נשאתי עיני למרותם ביני לבין עצמי ואמרתי: רבונו של עולם, תפקח עין שכלי, יראני במה אסיר יגון יעצב מלב זה האיש. והיה לפני ספר חמד אלהים, ופתחתי הספר ובא בראש הדף זה המזמור בתהלים (פרק מה), ובעה״ה פרשתי וכו׳.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה