מלחמת אחים ספרו לי על מלחמת אחים. נסו להלך עלי אימים. ציירו שדים על הקיר. כל מה שתוציאו ממני זה חיוך לאה של גבר מחושל שכבר עבר הכול. לי אתם מספרים? אני חי את זה, רבותי. יום יום. זה מתחיל בדרך כלל בצעקה של הקטן. אתם בוודאי מכירים את הצעקה של הקטן. יש לה צליל העובר במהירות בכל חדרי הבית עד שהוא מתביית על החלק התחתון של חוט השדרה שלך ומזעזע את כל גווך. האפקט אדיר. אחרי שאתה סופג עד תום את הארומה של הצעקה הזאת עיניך נשפכות על הרצפה בשתי שלוליות עגומות, שיערך נפרד מן הקרקפת ונתקע כמין מברשת גסה בתקרה ואתה פותח בריצה מבוהלת אל חדר הילדים, משוכנע שתצא ממנו אחרי דקה נושא על כתפיך את גופו המעונה והכתוש של ילד חף מפשע. אני מגיע לחדר ורואה את שני האחים יושבים בשקט ועוסקים איש איש בענייניו. למה צעקת? אני שואל בקוצר נשימה את הקטן. למה? עכשיו, הבעיה עם הילדים האלה היא הזכרון הגמיש שלהם. הוא מסוגל לתלות בי עיניים תמהות ולשאול: צעקתי? אני צעקתי? כן, אני אומר וליבי עדיין הולם. אתה צעקת צעקה מקפיאת דם, מסוג הצעקות שהרופאים אוסרים עלי לשמוע. מדוע? השניים מקמטים את המצח, מנסים להיזכר. זה היה רק לפני עשרים שניות, אני אומר בחומרה. הרי לא דמיינתי את זה. אה, אומר הגדול בביטול. זה שום דבר. לקחתי ממנו לרגע את העט. כבר השלמנו. הם כבר השלימו. בעשרים שניות הם רבו, צרחו, שכחו את כל העניין ומביטים בי ברחמים גדולים. מה הוא עושה מזה עניין? ולעומת זאת הם מוכשרים לזכרון של פיל, עם הנהלת חשבונות מסודרת ששום דבר לא נשמט ממנה. באמצע "עד פופ" גולש פתאום הקטן לעבר הגדול והולם בו בעוצמה. היי! מיילל הגדול, מה עשיתי? כי בבוקר, מסביר הקטן, כי בבוקר שתית את השוקו שלי. אה, אומר הגדול. שתיתי לך כי אתמול אתה אכלת לי את הבמבה. ולמה אכלתי לך את הבמבה? אומר הקטן. כי בשבוע שעבר פוצצת לי את הכדור. וכך הם מפליגים אל תוך עברם בפירוט הדדי של עוולות, עד שהגדול חש שתמה עת ההתנצחויות ההיסטוריות ושכל ירידה אל שורשי הסכסוך, למרות התענוג האינטלקטואלי הכרוך בה, לא תביא לו סיפוק ממשי, והוא מחדש את פעולות האיבה בצורת בעיטה מכוונת היטב אל צלעו של הקטן. הבעיה היא להחליט מי כאן צודק. התביעה היומיומית הבלתי־פוסקת אל מנגנון הצדק הטבעי שלי היא נטל המצמיח מדי יום שערות לבנות בבלוריתי. לא אחת אני שוכב ער במיטתי בשעות הקטנות של הלילה ומייסר את עצמי: הינה אתה מסוגל להכרעה ולשפיטה מאוזנת בין פרס לשמיר, בין שרון למוטה גור, בין "שלום עכשיו" למתנחלים, אבל אין לך שום יכולת להכריע ולשפוט בסוגיה אם צדק הגדול כששפך חלב על החולצה החדשה של הקטן בתגובה על כך שזה דרך על ילקוטו, או לא. בשלבים המוקדמים של הורותי הייתי מברר את הסכסוכים ומסביר את גזרי הדין שלי, כתהליך חינוכי שיש בו כדי לעצב את האופי המוסרי של צאצאי. משהו כמו: נכון שהוא שפך עליך את החלב, אבל אתה דרכת על הילקוט שלו ושברת שני עפרונות נכון? נכון, אבא. וזה לא דבר יפה לעשות, נכון? נכון, אבא. נכון. וזה הרגיז אותו בצדק, נכון? נכון, אבא. יופי, אני רואה שאתה מבין. אז יותר לא תעשה את זה נכון? ועוד איך אני אעשה את זה, אני אראה לו, למה הוא שפך לי חלב על החולצה החדשה שלי? אי־אפשר לדבר אתם בהגיון. פשוט אי־אפשר. לכן החלטתי לנקוט באמצעים שרירותיים של השלטת חוק וסדר, בלי הרבה דיבורים. אני אחליט מי צודק, ומיד אני אטיל עונש, וזהו זה. חד וחלק בלי דיבורים. כן. אבל אני שוכח, כמובן שאני לא האינסטנציה העליונה. מעלי מרחפת, ערכאת הערעור הסופית, שפוסלת משום מה אחד לאחד את כל פסקי. אמא. אני סוטר לקטן וצועק: עכשיו תעלה לחדר שלך ואתה לא רואה הערב את "מבט ספורט", הבנת? רק רגע, הוא אומר לי ורץ אל אמא שלו למסור לה את גירסתו המקוצרת: אמא, תגידי לאבא. יואב התחיל איתי ואבא מעניש אותי. ואותה אמא, שאמרה לי לפני שתי דקות: אני לא יכולה יותר, אני אשתגע מהם, תלך אליהם ותהרוג אותם, מחייכת עכשיו אל הקטן, פורשת את זרועותיה וקולטת אותו ביניהן. הרשע הזוטר הזה, שניסה לפני רגע לשלוף החוצה במזלג את עינו של אחיו, מתכרבל בחיקה כטלאי תמים, והיא אומרת: רגע אחד. לא, לא. הוא לא התכוון. נכון שלא התכוונת? הוא לא יעשה את זה יותר. נכון שלא תעשה את זה יותר? די, תוותר לו. הוא יהיה ילד טוב. נכון? נכון, מתייפח הקטן בערמומיות ואשתי שוב גורפת פופולריות בחלוקת התפקידים הערמומית שלה: אני מעניש והיא מנפיקה חנינות. אולי יהיה בכך מזון פוליטי למחשבה: אחרי החנינה מזנק הקטן מבין זרועות אמו, הולך אל חדר־הילדים ופונה אל אחיו בזו הלשון: אינה לך ואינה לך, אמא אמרה שאני כן אראה מבט ספורט. אכלת אותה! בהמשך נשמעת מחדרם חבטה מהדהדת שאחריה מתייפח הקטן מרה. אשתי מרימה את עיניה מן העיתון ושוב שולחת אותי אל החזית: לך ותקרע אותם, היא אומרת. אם לא יהיה פה שקט אני אשתגע. אני, שלעולם איני לומד לקח, פורץ כסופה אל חדרם. מה קרה? ! אני צורח. מה קרה? ! הוא התגרה בי, אומר הגדול. אם יש דבר שאני לא יכול לסבול לשמוע אלה שלוש המלים האלה: הוא התגרה בי. ויאמר אלוהים אל קין: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ויאמר קין: הוא התגרה בי. זה קורה בעיקר בזמן הארוחות המשפחתיות. אחרי עשרים הדקות הראשונות, שבהן אנחנו מתגברים על נושא הבעיטות מתחת לשולחן וגם תוחמים, בהקפדה של משקיפי או״ם שוודים, את קו־הגבול המדוייק בין שני הילדים על השולחן, אנחנו יושבים רגועים, לועסים ומשוחחים, ולפתע נשלחת יד והולמת, ומיד אחריה צווחה: איי! מה עשיתי? כן, אנחנו מתעניינים, מה הוא עשה? הוא התגרה בי! לא ראינו כלום. לא ראיתם! אני ראיתי. הוא עשה לי פרצופים. אנחנו לא ראינו שום פרצופים. הפעם, לשם שינוי, מוציאים אשתי ואני פסק־דין אחיד: תקום מהשולחן ותלך לחדר! אבל אז, כמובן, נכמרים רחמיו של הנפגע, המבהיר לנו שאנחנו – הוריו – שני טמבלים שלא מבחינים במה שמתרחש מתחת לאף שלהם: לא, לא. הוא אומר. אל תענישו אותו. זה נכון. עשיתי לו פרצופים. אתם רואים? מנצל הנענש את ההזדמנות. אתם סתם מענישים. הוא שב ומתיישב ואנחנו מלאים רגשות נוחם עד שצלחת של קורן־פלייקס מתהפכת לו לעבר הקטן. מה קרה שוב? ! אני צורח. הוא עוד פעם עשה לי פרצופים, צועק הגדול. לא ראיתי שום פרצופים! אני צועק. בטח, הוא אומר, גם קודם לא ראית. הסכסוכים האלה עדיין ניתנים איכשהו לשליטה כשהם מתרחשים בבית. הגיהנום האמיתי הוא הנסיעה המשפחתית במכונית. זה מתחיל תמיד באווירה נעימה להפליא, אשתי יושבת לידי, הילדים מאחור. הרדיו מנגן. הנוף נהדר והכול נראה בסדר, עד שזה מתחיל. זה מתחיל, תמיד, על רקע של השאלה הטריטוריאלית. מיד בשלבים הראשונים מתווים השניים קו גבול בדיוק באמצע המושב האחורי. זה קורה אחרי כמה סכסוכים ראשוניים: אל תגע בי. אתה נוגע בי. לא נכון, הרגל שלך נוגעת בי. לא נכון, אתה שם את הרגל שלך בחצי שלי. אז נקבע גבול בהסכמה הדדית ומיד פורצות פעולות האיבה במלוא חומרתן. הגבול שהתווה באצבע על הריפוד נמחק תוך שניה ועל המושב האחורי כבר לא שני ילדים אלא מערבולת סוערת של גפיים מכות ובועטות, שממנה בוקעות בשלב הראשון אנקות של מאמץ ובשלב השני צווחות ויללות. לזה מצטרף קולה הצלול של אשתי הקובעת: אבא הולך לעשות תאונה! אם לא תפסיקו כולנו נהרג! כאשר אני קורא על טייס קרב שהצליח להנחית מטוס ששני מנועיו בוערים וכנף אחת שלו מחוררת בכדורי מקלע, אני לא מתלהב. נראה אותו שואב די קור־רוח לנהוג במכונית בכביש גהה כאשר שני הדנקנרים הזוטרים משמיעים חרחורי גסיסה מאחור והדנקנרית הבכירה פוצחת בחזונות אפוקליפטיים: הנה באה משאית גדולה, עוד מעט היא תעלה עלינו ותרמוס אותנו, כי אבא לא יכול להתרכז בנהיגה בגללכם. הנה אבא סוטה מהכביש ונופל לתהום, אנחנו הולכים למות, והכול בגללכם. ואז משתרר שקט לרגע, ואני מנצל את ההזדמנות לבצע עקיפה מסוכנת במיוחד, ובדיוק ברגע שאני נזקק לכל חושי כדי להשלים את העקיפה בלי להימרח על חזית הטנדר הבא ממול, אני שומע זעקה מקפיאת דם מאחור ואשתי מכסה את עיניה וממלמלת תפילה נושנה. איכשהו אני עוצר את המכונית בשולי הדרך ומצית סיגריה ביד רועדת. אמא, תובעים הילדים, אבא נוהג כמו משוגע. תחליפי אותו. אני לא אומר כלום, אני מעשן את הסיגריה שלי ומביט על הכביש. שם אני רואה המון מכוניות ובמושב האחורי שלהן ילדים נאבקים, משתוללים וצועקים, ובמושבים הקדמיים זוגות זוגות של הורים המזדקנים בשנים במהלך הנסיעה, למה זה קורה לנו, לדור שלנו, אני שואל את עצמי. מה השתבש כאן? מדוע כאשר אנחנו היינו ילדים היה די במבט זועף אחד של אבא שלנו להשתיק אותנו לשעות? איזה תעלול גנטי קרה, שהורינו השאירו לנו הכול אבל לא את סמכותם הטבעית? לאבי, למשל, היתה חגורה. כשהיינו משתעלים שלא במקום הוא היה פותח אותה ומזמזם ואנחנו, הילדים, נתקפנו בעתה שנמשכה שבועות. כשהיו הורי ישנים אחרי הצהריים היינו חושבים פעמיים אם כדאי לנו בכלל לנשום. והילדים שלי מדליקים את הטלוויזיה כשאני נרדם בחדר המגורים, ואני מתעורר מבועת אל תוך מרדף אכזרי של "וונדרוומן". למה אתם מדליקים את הטלוויזיה? אתם לא רואים שאני ישן? אז תעבור לישון בחדר־השינה. בגלל שאתה ישן נפסיד את וונדרוומן? איך אפשר להתגבר עליהם? אני מצאתי את הדרך, ואני מוכן לחלוק את הסוד כאן עם כל האבות המודאגים המתחבטים בבעיה: פשוט מאוד. אם אינך יכול להכות אותם, הצטרף אליהם. בפוליטיקה קוראים לזה השתלבות במרחב, או התנהגות של מדינה מטורפת. אני הצטרפתי אליהם. הכרזתי על עצמי כאינפנטיל־כבוד, ומאז אין לי בעיות. פאח! אני מעיף סטירה לגדול. מה עשיתי? הוא מיילל. שום דבר, אני אומר, סתם התחשק לי. עוף לחדר שלך ואל תצא עד הערב, אני צועק על הקטן. מה עשיתי? הוא קובל. התגרית בי. כשהם מרביצים אני מצטרף אל הערימה והולך איתם מכות להנאתי. אני עושה להם פרצופים מתגרים בשעת האוכל ובועט בהם מתחת לשולחן.
אני גונב מהם עטים ומקשקש במחברות שלהם. אני משפריץ עליהם מים ושם להם רגל במסדרון. הבעיה היחידה היא שהם מלשינים עלי לאשתי והיא מענישה אותי, אבל מי אמר שלהיות אבא זה פיקניק? אמנון דנקנר, "דבר", 31. 5. 85
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה