המדרש (פסיקתא דרב כהנא מנדלבוים יח, ה) מספר על רבי יוחנן, שמלמד בשיעור שלו את הפטרת פרשתנו: "עֲנִיָּה, סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח. תלמידים, תקשיבו. כשהגאולה תגיע, מתחת לרצפה יהיו יהלומים ובשערי ירושלים יהיו משובצות אבני חן בגודל ענק, יהלומים שבעת אלפים קראט".
בקהל יושב תלמיד ומלגלג: "בטח. מאיפה השטויות האלה, מה זה הדמיונות האלה? אני לא רואה, אז אני לא יכול להאמין בגאולה, בהתחלה חדשה".
למה כל כך קשה לך להאמין?
מבאר המדרש: "ענייה" – ממצוות וממעשים טובים: "בסדר, נניח שיש התחלות חדשות בעולם. אבל לי לא מגיע, לא צברתי מספיק מצוות".
"סוערה", מבאר מדרש ילקוט שמעוני לפרשה, שעִרעַרוּהַ: "פעם היתה לי אמונה ועכשיו ערערו אותי".
"לא נוחמה" – ח״ו כבר לא אראה נחמה בימיי. . .
התלמיד הזה מלגלג והוא נוסע בים והוא רואה מלאכים מגלפים אבנים ענקיות, מדהימות.
"מה זה?"
"אלה אבני הכדכֹּד שיהיו בשערי ירושלים".
"יואו!" הוא רץ לרבי יוחנן. סליחה, סליחה שפקפקתי. ראיתי את אבני הכדכד!"
"ריקא. אלמלא ראית, לא האמנת?" נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה