העשיר והחיגר על הסוס

הבן איש חי מביא מעשה על אדם שהיה חיגר ללא רגליים ועני מרוד שישב על אם הדרך לבגדד ואסף צדקה.

בוקר אחד בעודו יושב על אם הדרך עצר לידו יהודי עשיר כשהוא רכוב על סוס מהודר, נכמרו רחמיו של העשיר על הקבצן החיגר וירד מסוסו כדי ליתן לו נדבה הגונה. הודה הקבצן החיגר ליהודי העשיר על מתנת ידו הנדיבה ובקש ממנו אם יוכל לקחתו על סוסו לעיר בגדד, כיון שברצונו לבקר את משפחתו.

ראה העשיר את מצבו הקשה של החיגר העני והסכים לקחתו על סוסו לעיר בגדד, ואף עזר לו לעלות על הסוס. ובכדי לעודדו אף נתן לו לשבת ראשון ונתן לו את המושכות בידו כדי שהוא ינהיג את הסוס בדרכם לעיר בגדד.

מה רבה הייתה תמיהתו של העשיר בעל הסוס כשהגיעו לכיכר העיר בבגדד. קרא לו החיגר שירד מסוס, כיון שהגיעו ליעדם.

בעדינות ראויה ובאיפוק רב הסביר העשיר לחיגר כי הוא בעל הסוס וכי החיגר הוא רק טרמפיסט שעלה על הסוס מטוב ליבו, וכי עליו לרדת מהסוס כיון שהוא העשיר ממהר לעסקיו. אך החיגר נשאר בשלו, כי הוא בעל הסוס והעשיר הוא הטרמפיסט, ועליו לרדת מיד מהסוס.

לשמע הוויכוח בינים התאספו הרבה אנשים, ומיד כולם נטו לטובתו של החיגר העני, שהרי אין לו רגליים והוא האוחז במושכות, ודאי שהסוס הוא שלו. מיד החלו גוערים בעשיר שירד מיד מהסוס ויעזוב את החיגר לנפשו.

בלית ברירה ירד העשיר מהסוס ופנה לביתו של רב העיר וביקש את עזרתו. שמע הרב את טענות הצדדים ואמר לעשיר: אמנם ניכרים דברי אמת בדבריך, אך ברגע שנתת את המושכות בידיו הרי שהודעת קבל עם ועדה, שהוא בעל הסוס, שהרי מי שהמושכות בידיו הוא בעל הסוס, ואתה גרמת במו ידיך להפסיד את סוסך.

הנמשל אומר הבן איש חי הוא בחיי האדם. האדם נדרש לקיים תורה ומצוות, וזהו הצד הרוחני של חיי האדם. ומאידך גיסא, זקוק האדם גם לצד הגשמי בחייו, דהיינו מאכל ומשתה, שינה ושאר דברים שהגוף זקוק להם.

השאלה היא אצל מי "המושכות". האם עיקר חייו של האדם הם חיי תורה ומצוות והצרכים הגשמיים הם הטפלים לצד הרוחני, או שמא המושכות הם בצד הגשמי והם עיקר חייו והצד הרוחני הוא טפל? שהרי מי שהמושכות בידו הוא בעל הבית.