תפקידהּ של הבת הקטנה, מירב, היה לקשט את הסוכה; תפקידו של אבא הגדול, הרב מרדכי אליהו, היה לקבל את המוני ישראל, לעיין בדקדוק בפרדסי האתרוגים והלולבים שאחזו בידיהם ולהשיב - כשר? מהודר?
ולמרות העומס הרב בערב החג, היה מבקש ממנה באופן קבוע: "כשאת גומרת - תגידי לי, אני רוצה לראות".
כשמירב סיימה למקם על הדפנות את תמונות הרבנים, השרשראות ויתר הקישוטים - היה הרב מתפנה מכל עיסוקיו ויורד לסוכה הגדולה שבחצר, המוכנה ל״קבלת פני רבו" ולכל האורחים, ושם מתבונן סביב, בודק ונהנה משמחת הדברים הקטנים והחשובים.
ואז, כבכל שנה, הגיע השלב הבא: "רגע", הרב שם לב והחל לעיין בקישוטים שנשארו, "את התמונה של הרב הזה לא תלית. וגם את הציור של הרב מהעדה הזאת. . ."
"אבא, יש כל כך הרבה רבנים - אי אפשר לשים את כולם!" ביקשה מירב הנחה, "צריך גם תמונות, פרחים - משהו צבעוני, קצת חיים. . ."
"לא", דיבר הרב על לִבּה, "תארי לך שיבואו התלמידים של הרב הזה ולא יִראו אותו – הם ייפגעו, יחשבו שאני לא מכבד אותו! תתלי, תמצאי מקום. ומה אם יבואו החסידים ולא יראו את הרבי שלהם – מה הם יחשבו? תתלי גם את זו", הצביע על תמונה מיותמת נוספת, "ואת זו", שלף עוד אחת, "ואת זו. . ."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה