התינוק הראשון בקריית ארבע

בתקופה בה התגוררו יהודים בבית הממשל הצבאי בחברון נפטר ילד לאחת המשפחות. למרות שלא הייתה התנגדות מצד הממשל לקוברו בבית העלמין העתיק, נקבר בירושלים מסיבות שונות.

משחודש היישוב היהודי בקריית ארבע, לא ניתן אישור ממשלתי דומה עד לקבורת התינוק אברהם ידידיה נחשון.

נחשון נולד בקריית ארבע בחורף תשל״ה (1975) לצייר ברוך נחשון ושרה נחשון, ממחדשי הישוב היהודי בחברון ותושבי קריית ארבע.

בהיותו התינוק הנימול הראשון במערת המכפלה מאז חודש היישוב היהודי בחברון, נקרא על שמו של אברהם.

כארבעה חודשים לאחר מכן מת אברהם ידידיה נחשון מוות בעריסה.

האם החליטה שכשם שהיה הראשון להימול בחברון מאז חודש היישוב היהודי, יהיה גם הראשון להיקבר בבית העלמין העתיק.

מסע ההלויה התקיים ביום כ״ב תמוז התשל״ה ויצא מקריית ארבע לכיוון חברון בטנדר עם מניין גברים.

ביציאה מקריית ארבע עצרו חיילים את השיירה בשל הוראת שר הביטחון דאז שמעון פרס, שאסר את הקבורה בחברון.

מפקד שהובא למקום הביע בפני האם שרה את צערו על אובדנה וביקש אותה לקבור את בנה בירושלים או בקריית ארבע.

כששאלה מדוע לא תוכל לקוברו בחברון היא נענתה על ידי המפקד: "הרי את חברון יחזירו".

שרה הבהירה שלא תסכים לקבור את בנה במקום אחר והחלה לצעוד עם גופת בנה בזרועותיה לכיוון חברון.

כעבור זמן מה שר הביטחון הורה להתיר את קיום ההלויה.

הצליעה שנתן לה מאהבה

שמעו של רבי חיים הלברשטאם יצא בכל הארץ, כולם ניסו לשדך לו בנות נפלאות ומקסימות, אך הוא לא היה מוכן להתחתן עם אף נערה. כששאלו אותו מדוע הוא מסרב, הוא ענה להם כך: "כבר הראו לי משמים מי תהיה בת זוגי." השמועה עברה בכל הארץ עד שהגיעה אל הגאון בעל ה״ברוך טעם", שהחליט להציע את הבת שלו. הגיעו לביתו של העילוי, ואחרי שדיברו שלחו את הבחורה לראות את החתן המיועד.

הלכה הבחורה, פתחה את הדלת והבחינה בחתן יושב במרכז החדר. הוא היה פשוט מושלם, והיה לו קול ערב ונעים, וכולם תלו בו עיניים מעריצות והתייעצו איתו. היא הייתה פשוט מאושרת ומלאת התרגשות, אבל אז. . . הוא הבחין בה, חייך לעברה, קם מהכסא ורץ להתקדם לעברה, והוא פשוט צלע צליעה כל כך בולטת ונוראית. כל צליעה שלו פשוט דחתה אותה!

הבחורה לא האמינה למראה עיניה: איך יכול להיות שנערה כל כך יפה תתחתן עם צולע? היא לא יכלה לשאת זאת! היא ברחה מיד לחדר ובכתה בכי נורא! לפתע היא שמעה דפיקה בדלת וברקע נשמע קולו הערב של החתן: "אנא ממך, פיתחי נא לי את הדלת." הכלה מיהרה לנגב את דמעותיה ופתחה את הדלת. נכנס החתן וביקש ממנה לפתוח דלת ארון שהיה בחדר. הכלה לא ממש הבינה מה החתן מרמז לה, אבל היא הלכה ופתחה את דלת הארון.

כשפתחה הכלה את דלת הארון, היא הבחינה בראי גדול, ובו ראתה הכלה את עצמה לבושה בבגדים פשוטים, עורה כהה, פניה עייפות ועצובות, ורגליה אינן שוות. היא התקרבה לראי לראות שאינה הוזה, ותוך כדי פסיעה לעבר הראי היא רואה את עצמה צולעת בבירור, והחתן שבראי נראה נאה וזקוף, בעל שתי רגליים זהות.

ניגש אליה החתן ואמר לה בזו הלשון: "דעי לך, עוד כשהייתי בשמים, ניגש אלי המלאך גבריאל וסיפר לי על התפקיד החשוב שעתיד להיות לי בעולם הזה. הוא גם הראה לי את בת הזוג שתהיה לי — השידוך שלי משמים — וכך בדיוק ראיתי אותך, כמו שאת עכשיו במראה. ראיתי כמה עניה את ועד כמה הצליעה שלך מאמללת את חייך, ובקשתי מהמלאך לקחת ממך לפחות את הצליעה, כדי שאולי בע״ה תזכי לאושר ושמחה למרות העוני, ואני כבר אסתדר בע״ה. מן השמים הסכימו לבקשתי, ובית הדין פסק שאת תרדי לעולם עם זוג רגליים זהות, ואני ארד לעולם צולע, כדי שלך יהיה טוב. הבחירה בידיים שלך — את רשאית ללכת אם תרצי."

הנערה הביטה שוב במראה, ולפתע המום היה שלה. היא צריכה לוותר? הוא ויתר! לפתע כל צליעה, במקום שתדחה אותה, רק גילתה את החינניות של הבעל והצער שבחר לעצמו במקומה. מיד הסכימה הבחורה לחתונה! לימים התפרסם אותו העילוי בשם "האדמו״ר ה״דברי חיים" מצאנז זיע״א.

חלום שלא מת למרות הקשיים

דבי הביטה ברחמים על בנה, ג׳ק. היא לא יכלה לראות אותו סובל כך, לאחר הניתוח הקשה. אבל עוד יותר היה קשה לה לראות את התוצאה הטראגית: בנה היה נטול יד שמאלו. זה לא היה קל, בכלל לא. אבל לא הייתה ברירה. המחלה התפשטה, וכדי להציל את חייו של ג׳ק הרופאים היו מוכרחים לכרות את ידו השמאלית.

מעציב ביותר היה לזכור מהו חלום חייו של ג׳ק. הוא חלם להיות אמן קרטה. שאף לשלימות גופנית, לשרירים מנופחים ולשם עולמי. והיום – בלי יד – כל יריב מתחיל יוכל להכריע אותו. . .

ואכן – המורה שלו לקרטה הודיע כי הוא מצטער מאוד, אבל הוא לא יוכל להמשיך ללמד את ג׳ק. הוא לא יכול ללמד ילד בלי יד לעשות תרגילים הדורשים שימוש בשתי הידיים.

ג׳ק לא ויתר, והוריו המסורים חיפשו בכל ארצם מורה שיסכים ללמד את בנם את אומנות הקרטה. אך זה לא היה בנמצא.

לבסוף הם מצאו מורה זקן אחד שהסכים ללמד את ג׳ק קטוע היד. ולא זו בלבד, אלא הוא אף התחייב שג׳ק יהיה מוכשר ביותר במלאכת הקרטה וינצח בקלות כל יריב.

למען האמת – ההורים לא האמינו לאותו מורה. לא היה נראה להם שילד נטול יד יוכל לנצח יריב בקרטה. אבל משום רצונו העז של ג׳ק, הם שלחו אותו אל אותו המורה שייהנה. . .

לאחר כמה חודשים של אימונים הודיע המורה הזקן שג׳ק התאמן מספיק וכעת הוא מסוגל להתמודד מול כל יריב בן גילו. "אתם יכולים לנסות", אמר.

דבי, האמא, דוקא לא רצתה לנסות כדי שג׳ק בנה האהוב לא ייפול ברוחו כתוצאה מהכשלון המובטח. . . אבל לאחר הפצרות מרובות מצידו, הם הסכימו.

בתור יריב בחר ג׳ק את חברו לשעבר – התלמיד הכי מצטיין בבית הספר לקרטה בעיר. פעם ג׳ק למד באותו בית ספר, עד אותו ניתוח שבו כרתו לו את ידו.

ביום המיועד התייצבו ג׳ק ויריבו על הזירה, זה מול זה. היריב נשף בבוז, לא מכבודו היה להלחם מול חדל אישים שכזה. . .

האות ניתן והקרב התחיל.

לא עברו כמה דקות והיריב היה שרוע על הריצפה וג׳ק מעליו כשהוא אוחז בו בחזקה. לא היה באפשרותו להרים את ידו לאות סיום הקרב בנצחונו – שכן ידו האחת לפתה את היריב היטב. . .

מופתעים, ביקשו כל הנוכחים סיבוב שני.

ושוב, לאחר דקות ספורות הסתיים הקרב בנצחונו הקל והמהיר של ג׳ק.

עכשיו הנוכחים היו כבר ממש המומים. הם לא האמינו. ג׳ק הציע סיבוב שלישי.

מובן מאליו שגם בפעם השלישית ניצח ג׳ק בקלות רבה את יריבו המוכשר.

"איך עשית את זה?" שאלו ההורים את המורה הזקן בהלם מהול בהתרגשות.

"פשוט מאד", אמר המורה. "לימדתי אותו תרגילים שבהם היריב אמור לתפוס בזרוע השמאלית כדי להתגונן. לג׳ק אין יד שמאלית, ולא היה ליריב איך לתפוס אותו. . ."