מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס – ראשי האומה היו נכנסים ובאים לסוכתו של הרב שלמה גורן באופן תדיר; אבל בני הבית האמִיתיים אצלו היו דווקא תושבי השכונה התל-אביבית שבה גר. אמנם הרב היה בונה הסוכה ובני המשפחה היו מעצביה, אבל מרגע שהסתיימה העבודה היא הייתה מופקעת באופן טבעי מרשותם והופכת להיות שייכת לכלל השכנים הלא-דתיים.
בליל התקדש הרגל היו כל החוגגים מתאספים בסוכה שהפכה לשכונתית, נקייה מיחסי אורחים-מארחים, נושאים בזרועותיהם את כובד סירי האוכל שהכינו מבעוד המועד. האווירה החברתית לא נעשתה רשמית יותר סביב כיסאו של הרב גורן; כמי שלא אהב הערצה וגינוני כבוד – הוא לא אייש את תפקיד הרב המורם-מעם שמקדש לכולם. "הסוכה שלכם, אני שכן כמו כולם", הִשרה את התחושה, ואחרי שקידש נערכו סביב השולחן קידושֵי כל ראשי המשפחות, שותפים ושווים, לפעמים לא פחות משתים-עשרה פעם.
בין הזמירות שעלו מִפּיות כולם כאחד – הוסרו המכסים מהתבשילים שהביאה כל משפחה לעצמה, וראו זה פלא: בסירים של השכנים מלמעלה נחו מרק וקציצות; גם השכנים מימין הכינו מרק וקציצות; גם הרבנית צפִיה גורן הגישה לבני משפחתה מרק וקציצות. . .
במקרה זה הפלא לא היה מיסטי, אלא אנושי; באורח קבע בדירת העראי היו השכנים מתעדכנים, ביזמת הרבנית, מה מתבשל אצלה לסעודות החג, ומתאמים מראש את התפריטים: כל המשפחות – שומרות כשרות וכאלה שפחות, בעלות אמצעים וכאלה שפחות – הצטיידו בערב החג בערך באותן מנות, ובסוכה הרב-גונית ישבו יחד תלמיד חכם וחילוני, אמיד וגם עני, כשאי אפשר למצוא את ההבדלים.
השכנים לא הרגישו שלוחצים עליהם לנהוג לפי דיני הכשרות בבית הרב, והוא מצִדו לא נאלץ להתפשר על מידת הקפדתו. כך, ברגישות שהתעדנה בבית שבו גדלה כִבתו של "הרב הנזיר", דאגה הרבנית שלא ייבושו ולא ייכלמו הסובבים ושכולם ירגישו בַּבּית, גם כשהם יוצאים ממנו לשבעה ימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה