להאיר פנים כמו נברשת של בית כנסת הרב טל שאוליאן / ראש ישיבת ההסדר בחולון
אתם בוודאי מכירים את המאמץ להאיר פנים לכל אחד. אני הרב, ואני לא רוצה שחלילה יהודי יתרחק מהיהדות, מהקב״ה או מבית הכנסת רק בגלל שהייתי לא רגיש כלפיו. הרבה שליחים יש למקום, חלקם אולי זה גם חוסר הארת פנים.
היה זה בתקופת הקורונה, אחרי חודשים ארוכים של סגרים והגבלות. לקראת החגים בהגבלות — ראש השנה ויום הכיפורים — סוף סוף נפתחו שערי בתי הכנסת, אך גם זה מחמירות. רבים ממתפללי בית הכנסת אצלנו הם אנשים מבוגרים שלא פגשתי זמן רב. אנשים ששמרו בקפדנות על בריאותם והיו כפופים להגבלות מיוחדות בשל גילם המתקדם. שמחתי לראות פני חברים וותיקים שנראים כחדשים.
האווירה בערב יום הכיפורים הייתה מתוחה. הוראות משרד הבריאות הגבילו את מספר המתפללים ונדרשנו להתחלק ל״קפסולות״ נפרדות. כמה מהגבאים אף התנגדו לפתיחת בית הכנסת בכלל, בטענה שזה מעשה לא אחראי בעיצומה של מגפה.
בעיצומה של המהומה הזו, קיבלתי החלטה מהירה — לקחת את כל המתפללים הצעירים החוצה, כדי שהמבוגרים יוכלו להתפלל בפנים ברווחה. הפכתי לחזן בניגוד לתכנון המקורי, והתחלתי לנהל תפילת ערבית מחוץ למבנה. ההחלטה המהירה, ציבור המתפללים הגדול, אנשים שלא מבינים היכן בדיוק צריך להיות והתרגשות יום הכיפורים. . . הכל ביחד יצר אצלי חוסר ריכוז.
בדיוק אז ניגש אליי אחד המתפללים הוותיקים — יצחק, איש בן שבעים או שמונים. יצחק הוא נשמה יקרה מאוד והוא בא לשאול שאלה הלכתית. ״הרב, ״ פנה אליי במבוכה, ״ביום כיפור חייבים ללכת עם נעלי בד, נכון? ״
״נכון, ״ השבתי. ״מה אעשה עם נעלי העור שלי? ״ שאל בדאגה. היה זה עדיין ערב יום כיפור, יום חול. כיוון שהייתי לחוץ, מוקף בכאוס של ארגון התפילה החיצונית, לא שקלתי היטב את תשובתי.
״אם יש לך רק נעלי עור, ״ אמרתי לו, ״עדיף שתלך הביתה ותניח אותן שם. מוטב שתתפלל ללא מניין מאשר לעבור על איסור. נעלי עור הן איסור דרבנן, ויש אומרים אף דאורייתא, בעוד תפילה ביחיד מותרת. ״ יצחק הנהן, הסתובב ויצא. וזהו. הנחתי לעניין הזה, שמבחינתי הסתיים.
כשסיימנו את התפילה החיצונית — מעט אחרי שסיימו בפנים — שמענו לפתע רעש גדול ומהומה מתוך בית הכנסת. ניגשתי פנימה במהירות לבדוק מה קרה. נברשת ענקית התנתקה מהתקרה ונפלה, שוברת שני כיסאות וקורעת כמה ספרי קודש. בסייעתא דשמיא, איש לא נפגע.
מאותו יום כיפור, פניו של יצחק לא היו כתמול שלשום. יצחק המשיך להגיע לשיעורים באופן קבוע כהרגלו, אך הוא נמנע מלהביט ישר לתוך עיניי. מיד אחרי השיעור הוא הולך בלי להגיד שלום. זה די ברור שמשהו קרה. משהו השתנה.
בתקופה הראשונה פשוט חיכיתי, ואחרי כמה שבועות ניגשתי ליצחק ושאלתי אותו בעדינות ובמאור פנים — ״יצחק יקירי, משהו מפריע לך? ״ ״כן, ״ הוא השיב בקול חלש. ״אתה רוצה שנדבר על זה? ״ ניסיתי. הוא הנהן והתיישבנו לשיחה.
״הרב, אתה זוכר שביום כיפור סילקת אותי מבית הכנסת? ״ הוא שאל פגוע. לבי החסיר פעימה. אני סילקתי מישהו מבית הכנסת? ! ועוד את יצחק האהוב? ״על מה אתה מדבר, יצחק? ״
״כן, ״ הוא המשיך. ״אמרת לי לחזור הביתה. למרות שאני גר בקומה תשיעית. איך יכולתי לרדת שוב? נשארתי בבית. ״ לא לקחתי בחשבון שהוא גר בקומה תשיעית. ידעתי את זה, זה נכון. אבל באותו הרגע, חוסר הסדר שסביבי לא איפשר לי להתרכז בכל פרט של מי שעומד מולי. פשוט יריתי את ההלכה, מבלי לקחת בחשבון את הנסיבות הנוספות. חשבתי שהוא ילך, יחליף נעליים ויחזור לבית הכנסת. קל ופשוט.
״יצחק, בכלל לא התכוונתי לסלק אותך, ״ התנצלתי בכנות. ״אני מבקש סליחה. למה שאני ארצה שלא תהיה לידי ביום הקדוש ביותר בשנה? ״ פתאום הבנתי מה קרה כאן במשך כמה שבועות. איזה צער גרמתי לו בטעות. הוא ממש חשב שהרב רצה להרחיק אותו.
״לא יודע, ״ השיב בכבוד של מי שמעריך את רבו. ״חשבתי שאולי אתה כועס עליי על משהו. ״ אחרי שתיקה קצרה שבה שנינו הפנמנו רגע את חוסר ההבנה בינינו, פתאום הבנתי מה קרה! ״יצחק, אתה יודע משהו? ״ ״מה? ״ שאל. ״אני הצלתי את חייך. ״ פה היה תורו של יצחק לא להבין כלום. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהשמים.
״לא נפלתי מהשמים או מהתקרה. אבל אתה זוכר את הנברשת שכן נפלה? היא נפלה בדיוק במקום הקבוע שלך ושל הבן שלך. אתם יושבים בכסאות שניזוקו. ״ ״ואתה יודע שאין שום כסא שנשאר פנוי ביום כיפור בבית הכנסת, ״ המשכתי, ״אבל חשבנו שתחזור, אז לא איפשרנו לאף אחד לשבת בכסא שלך. ״ ההבנה חילחלה גם בפניו של יצחק. ״הרב! ״ הוא התרגש. התחבקנו וידענו שהקב״ה סיבב את כל העניין הזה, לכתוב את יצחק לחיים גם בשנה הזאת.
החשבון ההלכתי שהורתי לו — היה נכון. אבל יכולתי לבקש מאחד הצעירים שייתן לו את הכפכפים וילך הוא להביא מהבית נעליים אחרות או עוד פתרונות אחרים. לפעמים מה שנראה כטעות, כחוסר מחשבה וכדבר שלא מנוהל על ידי כמו שצריך, מתגלה כהשגחה פרטית מלמעלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה