הבונה סוכה זוכה להדר
הרב הלל מרצבך / רב בית הכנסת המרכזי ביד בנימין וראש כולל איגוד רבני קהילות
הסתיים לו היום הקדוש בשנה. לאחר הבדלה, כוס קפה ועוגה, בעודי מהרהר בליבי איך מצליחים להוריד את האורות הגבוהים של יום הכיפורים לשנה הקרובה, הזדקפתי בעליצות, בבחינת "ילכו מחיל אל חיל" וניגשתי למלאכה הקלה והנקייה של בניית הסוכה.
"השנה הסיפור יהיה פשוט" חייכתי לעצמי, "חלום של כל גבר". יש לנו פרגולה עם דלתות זכוכית, גג חשמלי נפתח, הכל עומד על מקומו. תכנון העבודה – לוחצים על כפתור, מושכים את הסכך, ובעוד חמש דקות, מבלי להתחיל להזיע, הסוכה עומדת על עומדה, מפוארת ורחבת ידיים. אמנם מצוות לאו להנות ניתנו, אבל עצם המחשבה הביאה לי נחת רוח רבה.
המחשבות על המזל הגדול שנפל בחלקי עוד לא התקררו, ואשתי אמרה: "הייתי מעדיפה סוכה אמיתית וגדולה, עם דפנות וקרשים, שאפשר לתלות שם קישוטים".
"בסדר" אמרתי. קראתי לילדים לבוא לעזור. החלפתי בגדים לבגדי עבודה, מדמיין את החלפת בגדי עבודת הכהן הגדול. נכנסתי למקום שנכנסתי דרך חריץ מאובק וטחוב, ואחרי דפנות שוכבות תחת עשרים שדרכתי על מי שהיו פעם ג׳וקים חיים, מצאתי כמו במערת עטלפים קורי עכביש. התחלתי להוציא דופן אחר דופן.
פה כבר היה קל להזיע. שעה שלמה הוקצתה רק כדי להביא את הדפנות למקום הבנייה. רגליי עוד כואבות מהעמידה הממושכת ביום כיפור, אבל אשתי כל כך רוצה סוכה אמיתית, אז אשתדל!
התחלתי להעמיד את הדפנות, דופן לדופן. המברגה שלי לא עובדת כבר מסוכות שעבר, והמברג שקיבלתי לבר מצווה בערך, אולי לא היה הכי חד בקלמר. . . והברגים, שאיבדו את הראש שלהם, גרמו לי לחשוב שאולי גם אני מאבד את שלי. . . וכדי להשלים את התחושה, נתקעה לי חתיכת עץ באצבע, והעיר שושן צהלה ושמחה – הילדים המתוקים, מתווכחים ביניהם מי עזר יותר.
השעה הופכת לשעתיים, שלוש וארבע. כיוון שיום כיפור חלף, והשטן כבר מרשה לעצמו לרקד לי בראשי, והמחשבות צפות: בזבוז זמן. רציתי הלילה עוד לשבת ולכתוב לי תובנות על יום כיפור, והעצבים שלי קצת עולים. והחיוך הופך לפנים אטומות, שאומר בלא מילים: אבל למה אני צריך את הסוכה הזאת? יש לנו סוכה בלחיצת כפתור!
בשעה אחת בלילה קראתי לאשתי, הרמתי ידיים והסברתי לה. "אין לנו קרשים מספיק ארוכים שעליהם אפשר יהיה להעמיד את הסכך. התייאשתי. אני חוזר לפרגולה ומסיים את הסוכה תוך חמש דקות".
ואשתי הצדקת, אומרת לי בעיניים עצובות: "בסדר. אם אי אפשר, אני מקבלת. חבל לי, זאת לא האווירה של סוכות שרציתי, אבל מה שאתה מסוגל".
נו, ככה נכנסים לחג? ! כשאשתך לא שמחה בסוכה, והרי כתוב "ושמחת בחגך", וכבר דרשו הדרשנים וכו'. הבטחתי לה מיד שמחר אלך לקנות קרשים נוספים ארוכים יותר שאולי יתאימו לממדים החדשים של הסוכה. לאחר שחרית, נסעתי למושב הסמוך לרכוש את הקרשים.
התנחמתי בכך שהספקתי תוך כדי לרכוש סט ארבעת המינים. אמנם האתרוג ללא פיטם, אבל לפחות יש לי אתרוג.
היום השני למלחמה המשיך בניסיון חיבור הקרשים אחד אל אחד. תוך שהקרב הקשה ניטש, אשתי מתקשרת אליי מהקניות באושר עד: "יש כאן אתרוגים בשלושים שקל. אתה רוצה שאקנה?" – חייכתי, וחשבתי בליבי: אחרי שעברתי על ארבעה ארגזים של אתרוגים מהודרים במאות שקלים כל אחד, ולא ממש מצאתי. מה כבר יהיה שם בין הגבינה לביצים. . . ?
הבנתי שהיא רוצה לשמח אותי, ולא רציתי להשיב פניה ריקם. עניתי: "אם תמצאי אתרוג יפה עם פיטם, אשמח שתביאי".
כשהיא חזרה אחר הצהרים מהסידורים, עיניה ברקו נוכח הסוכה שכבר עמדה לתלפיות. תוך כדי פיזור הקניות, כשהיא הוציאה את האתרוג, ואז אורו גם עיניי. פשוט התאהבתי בו (וגם בה).
בחיים שלי לא היה לי כזה אתרוג יפה. אני לא בטוח אם אי פעם ראיתי אתרוג כל כך יפה! נישקתי אותו. ואמרתי לה: "איפה מצאת כזה אתרוג? זה ממש יהלום! צהוב עם פיטם עומד, אין בו אפילו בלעטלאך אחד קטן. מאיפה הבאת אותו?".
והיא הסבירה: "הגעתי לאחראי על האתרוגים בסופר, ואמרתי לו כמעט בדמעות: אני מבקשת שתביא לי את האתרוג הכי יפה שיש לך. אני רוצה לשמח את בעלי שבונה ממש בשבילי סוכה. זה ממש ממש חשוב לי. עברתי איתו על מספר ארגזים. וזה היה האתרוג הכי יפה שמצאנו. העיקר שתהיה שמח".
בעודי בוחן את האתרוג מכל הכיוונים, אורו עיניי הכבויות: "כל העבודה הייתה שווה בשביל כזה אתרוג מדהים". ואשתי הוסיפה כשדמעות שמחה בעיניה: "כנראה, בזכות המסירות שלך עבורי בבניית הסוכה, זכיתי למצוא לך כזה אתרוג". ואם אתם לא מאמינים שזה יהלום – תשפטו בעצמכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה