כלי שני מבשל
הרב ינון דנא - פיקאר / רב קהילת מאיר, שכונת רוממה חיפה
לעיתים אני מתבקש להגיע לבתי ספר חילוניים לומר דברי ברכה וכד'. יום אחד בחיפה הליברלית קיבלתי בקשה מתיכון עירוני שאגיע ליום מיוחד, שכל אחד מציג את מרכולתו - ערב זהויות, בו הרב החרדי מציג את אמונתו, "הרב" הרפורמי מציג את עמדתו, ותפקידי גם להציג את אמונתי ודעותיי. אני לא תמיד אוהב את הכנסים האלה, אבל אני מבין שיש לי כאן הזדמנות למעגל השפעה.
הגעתי לערב הזהויות המדובר כשבראשי מטרה אחת - אני לא יוצא מכאן בלי טלפון של אחד התלמידים. אדהכי והכי, יצאתי לא רק עם מספר טלפון, אלא עם הבטחה לחברותא בגמרא! החברותא כללה שלושה חברים, שאחרי שנה וחי גדלו לחמישה חברים, ועם החברותא הגיעה גם ההתחזקות. הראשון התחיל להניח תפילין, והוא מחזק את חבריו.
שלוש שנים של חברותא עם הנער שהלך וגדל, והוא שולח לי תמונה מאיטליה מטיול שהוא עושה עם חברים, שהוא מניח תפילין לחבר נוסף שם. הוא כבר המשפיע המקומי. הוא הכלי השני, אבל הוא רותח באהבת ה' ומבשל את סביבתו כדבעי!
הסיפור לא נגמר בחבורה הצעירה הזו. החבורה של החברים היותר מבוגרים - סביבות גיל ארבעים, שמוגדרים כלא דתיים, לומדים בכל שבוע נושא מעניין אחר. הרבה דיבורים על החיים, הרבה לימוד תורה והרבה אש של רצון להתקרבות.
יום אחד אחד המשתתפים, הכלי השני המבשל התורן, מבקש ממני לצרף ידידה שלו לחבורת הלימוד. בלעתי את הרוק ואמרתי לו שנראה לי שזה לא כל כך מתאים, כי זו חבורה שכולה גברים, והיא תהיה אישה יחידה. . . אבל תן לי את מספר הטלפון שלה, ונראה אם נוכל לכוון אותה למשהו מתאים.
אני מתקשר, ואחרי שאני מציג את עצמי, אני שואל אותה מה היא רוצה ללמוד. האם יש נושא ספציפי שמעניין אותה. "אורות הקודש" היא אומרת לי, והלסת שלי נופלת. "אורות הקודש?" אני מוודא ששמעתי נכון. "כן. אני למדתי באולפנא וגדלתי כדתייה" ואחרי כמה דברים שקרו לה במשך החיים, היא עזבה את הדת ועכשיו היא מרגישה שהיא ממש רוצה לחזור ללימוד עמוק.
כמובן שאני לא יכול לסרב לבקשה כזו. הזמנתי את בעלה ואותה אלינו כדי שנשב ונלמד ביחד. תאמינו או לא, למדנו אורות הקודש. למדתי שהזוג הזה מאוד מאוד מאמין, האישה מתפללת קבוע, שומרים מסורת, ובאופן כללי מחפשים קרבת ה', למרות שבתחום קיום המצוות אין כל כך התאמה למצב הרוחני שלהם.
כשסיימנו ללמוד, האישה מספרת לי שהיא לא ישנה כל הלילה. מבלי שהייתי צריך לדחוק אותה, היא סיפרה בפנים כואבות שהבת שלה בכיתה א' בבית ספר יסודי חילוני, ואתמול הבת שלה הלכה לחברה, ומתברר ששם היא אכלה כריך עם נקניק וגבינה. האבא שלקח אותה מהחברה לא עשה מזה סיפור, אבל כשהוא סיפר לאשתו מה היה כשבא הביתה, האישה לא ידעה נפשה מרוב צער. הבת שלה אכלה לא פחות ולא יותר - בשר וחלב. אין איך לייפות את הסיפור.
ספר אורות הקודש עדיין האיר בחדר, ואזרתי כוח מהרב קוק זצ״ל והצעתי לה בפשטות - למה הבת שלך לומדת בבית ספר חילוני, אם ממש מול הבית שלכם יש בית ספר דתי? הפתעתי אותם בהצעה, הם אמרו "נבדוק" והמשכנו את הלימוד עוד קצת. לאחר כמה ימים הם הלכו לבדוק את בית הספר הדתי, שדווקא מצא חן בעיניהם, והעבירו לשם את הילדה שלהם. מיותר לומר שאת הילדים הבאים הם יקחו גם הם לבית ספר דתי.
הבעל שהצטרף לחבורת הלימוד הישנה אמר לי שבחיים הוא לא היה מעביר את הבת לבית ספר דתי, אבל בגלל מה שקרה בעקבות הכריך הוא לא יכול לראות את אשתו בכזה צער.
מה שהתחיל מחברותא משונה מכלי שני הסתיים במשפחה שהכיוון החדש שלהם יביא אותם לחינוך דתי בבית ומחוצה לו בעז״ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה