תורת הנסתר הרב נתנאל ותהילה דרמון / שליחי הבית היהודי בהודו בעבר
ה' שלח אותנו להיות שליחים להפצת תורה וחיזוק היהדות בהודו. כחלק מהבית היהודי בגואה, שכרנו מתחם גדול על חוף הים. היתה לנו זולה גדולה ומזמינה, ושכרנו גם מקומות לינה מסביב, לחבר׳ה שרוצים להישאר לתקופה ארוכה. אחת הדירות היתה מושכרת כבר כשהגענו. ידענו שמתגורר שם ישראלי, אבל לא מעבר לכך.
כדי להגיע לחוף, היה צורך לעבור במתחם שלנו. בכל בוקר, היינו פותחים דלת רחבה בחצר ובלב, ומזמינים את כולם לארוחת בוקר, לימוד או שיחה אישית. בכל בוקר, היו עשרות ישראלים שכבר מחכים לארוחת הבוקר הקבועה ולשיעור התחלת היום, שיטען את הבטריה שלהם להמשך היום.
את ארוחת הבוקר היינו מכינים ביחד עם האורחים, והאווירה היתה טובה מאוד. היו פנים חדשות והיו פנים קבועות, היו כאלה שבאו פעם וחזרו אחרי תקופה, והיו כאלה שגם "באיה לא ישובון". אבל הודו זה הודו, והיהודים שם מגיעים נינוחים וצמאים לדעת, פותחים את הלב ואת הראש, ומעכלים לאט לאט דברים שבמשך שנים היו חבויים בעמקי נשמתם.
הישראלי שגר שם עוד מלפני שהגענו, היה עובר מהדירה שלו לכיוון הים, כמובן דרך המתחם שלנו. אין ברירה אחרת. ואשתי, בכל בוקר כשהיתה קולטת אותו מתקרב, היתה מכינה לו צלחת עם סלט וביצה, אומרת לו "בוקר טוב" ומגישה לו בחיוך קשר ליהדות.
את החביתה והסלט כנראה אכל, אבל קשר לא נוצר. הוא היה מהנהן במהירות, לוקח את הצלחת וממשיך לדרכו. חודשים שלמים, לא שמענו ממנו מילה. הוא לוקח צלחת, מהנהן במהירות ונעלם. ה״בוקר טוב" והחיוך של אשתי, בליווי הצלחת המשיכו למרות זאת. שלח חביתתך על פני המים, כי ברוב הימים, אולי זה יזיז משהו בלב של איזה יהודי.
לאחר כמה חודשים, שליחים במדינה אחרת בתוך הודו היו זקוקים לעזרתנו. בתם הקטנה נפטרה, והמצב בבית דרש עוד זוג ידיים. מיד היה ברור לנו שאנחנו נוסעים לשם. רצינו שההיעדרות שלנו תהיה מינימלית. החלטנו שנבוא להיות איתם מעת לעת. עשרים וארבע שעות. ההיעדרות היא תכלול נסיעה מפרכת של ארבע עשרה שעות הלוך, שהיה ועזרה לזוג השליחים כיממה אחת ונסיעה חזרה כארבע עשרה שעות. סך הכל המשימה תוכננה לכמעט יומיים מקצה לקצה. יצאנו לדרך.
השארנו כמה חבר׳ה דתיים שנראה שאפשר היה לסמוך עליהם ויצאנו לדרך. ארבע עשרה השעות התארכו בגלל טעויות בניווט, ואחרי מה שנדמה כנצח, הגענו לאן שהגענו ומיד שקענו בתרדמה עמוקה לכמה שעות. קמנו, סידורי העברת הגופה ושאר ענייני הקבורה הקשים מנשוא היו משימת ההורים, ואנחנו לקחנו על עצמנו את ניהול הבית ושאר הילדים.
כשהגיע הערב, התקרב זמננו לצאת בחזרה. השארנו את הילדים שלנו בבית יהודי אחר באותו מקום, ויצאנו לשתות תה במסעדה מקומית. התיישבנו בעיניים אדומות, צוברים כוחות לקראת הנסיעה חזרה. פתאום, מזווית העין אני רואה בשולחן לידינו, מזמין תה ויושב גם הוא במסעדה - מיודענו, השכן הישראלי מגואה.
"מה הוא עושה פה, ארבע שעות נסיעה מגואה?" עלתה במוחי המחשבה. "משהו פה קורה, ואני חייב להבין מה הוא" הלם לבי בהתרגשות. סימנתי לאשתי שלידינו יושב לא אחר מבעל ההנהונים המפורסם. אמרתי לה "נסענו לחור בקצה העולם, ארבע שעות מרחק והוא פה מולנו. אנחנו פשוט מוכרחים לדעת למה הקב״ה מפגיש אותנו עם היהודי הזה. מה אנחנו מפספסים?". אשתי הביטה אליי ואליו, ושוב אליי, ואמרה לי בלי מילים "אז קדימה". "אני ניגש אליו" אזרתי אומץ. "אני מוכרח לשאול אותו מה הסיפור שלו.
"אחי, מה נשמע? זה אני, השכן שלך מגואה" ניסיתי להסתיר את ההתרגשות שבקולי. "אפשר לשאול אותך משהו קטן?"
"בטח" הוא הפטיר. נדמה לי שזו המילה הראשונה ששמעתי אותו אומר אי פעם.
נשמתי רגע עמוק וכמעט התחננתי אליו. "שמע, מי יודע אם ניפגש אי פעם שוב. אני לא יודע מה מו, למה וכמה, אבל אני חייב לשאול אותך, אחי - מה הקטע שלא באת לשום פעילות במשך חודשיים? כל בוקר אתה מתעלם מאיתנו למרות שאתה גר צמוד אלינו. עשינו משהו שפגע בך?"
אז הוא ענה את התשובה שהיתה מוכנה לו ראשונה בכיס האחורי: "לא, הכול טוב, אין שום דבר". הוא לא יודע שאני לא פראייר. "בבקשה תספר לי. אני בטוח שקרה משהו. בוא נפתח את זה ונסגור את זה כמו חברים". ראיתי סדק שנפער. "אם אתה מתעקש. . . אז בסדר, אבל אתה תהיה מוכרח לסלוח לי". הסתקרנתי מאוד. "לסלוח לך? על מה? לא הבנתי כלום.
פה אני צריך לעצור כדי לספר לכם - בהודו קורים דברים קיצוניים. לכל כיוון. יכול אדם להחליט שהוא עושה תענית דיבור חודש, למרות שמעולם הוא לא פתח סידור. בחורה יכולה להחליט שהיא שומרת שבת, למרות שהשבת היחידה שהיא "שמרה", זה כשהורו לה לשמור בבסיס הטירוניות. אבל הדבר הבא ששמעתי, הדהים גם אותי.
"שמע, לא נעים לי. ממש לא נעים לי. העניין הוא כזה - גנבתי לך ספר תנך מהספריה בזולה שלכם. אגב, היום בדיוק סיימתי לקרוא אותו. הנה הוא כאן איתי" אמר, תוך שהוא מוציא מתיק הצד שלו את הראיה.
הייתי בהלם מוחלט. למה שמישהו יגנוב תנך, ממקום שייתן לך אותו בשמחה? למה שמישהו שמתעניין בתנך וביהדות, לא ירצה לשמוע מה כתוב בו, ואיך קוראים את מה שכתוב בו? היו לי אלף שאלות בראש. התחלתי באחת. "למה לא באת לשמוע שיעור תנך? למה לא באת לדרשה קצרה בשבת?"
"אני לא אוהב המוניות" הוא הודה. "באתי להודו כדי להתנתק מהישראלים. להגיע לכאן ושוב לחוות את הישראליות - פחות הקטע שלי בחיים". ואחרי אתנחתא קצרה הוא הוסיף.
"אבל בגלל שרציתי ללמוד ולשמוע - לקחתי את התנך". "יכולת לשמוע גם באוזניים - לבוא לשבתות, לבוא לשיעורים" הקשתי.
הצדיק הנסתר אמר לי: "באתי. אולי לא ראית אותי, אבל באתי. נכון שבשבת ויצא דיברת על כך וכך? נכון שבשבת ויחי דיברת על כך וכך? נכון שלפני פורים היה שיעור והנושא המרכזי היה. . . ?" הייתי בהלם. "בכל פעם שהיה שיעור, הייתי נכנס אחרי כמה דקות מהאחורי הוילון הגדול שמאחור, והייתי מקשיב לדבריך המאלפים". הלל הזקן שכב על הארובה. זה ההקשר המיידי שעלה לי. הצדיק הנסתר הזה הוא הלל הזקן של הודו?
הייתי המום ולא יצאה לי מילה מהפה.
אחרי שדם הפנים חזר למקומו, אמרתי לו: "שמע, בפעם הבאה שאתה עובר - דיר באלק. אתה לא בא לתת חיבוק! דיר באלק! אתה שומע? ?" נתתי לו חיבוק ויצאנו לרחוב.
בצאתנו לחושך המוחלט, בדרך להתכונן לנסיעה של ארבע עשרה שעות, אשתי ואני עם להינו, בדרך - דמעות בעיניים משבחים את ה' יתברך על דרכיו הנפלאות. הנסתרות לה נסתר והעלם, זכינו לגילוי וראיית התוצאה בעיניים שמחזקת אותנו להמשיך בפעילות שלנו.
בדרכנו חזרה לגואה, שבנו להשתעשע בסיפורו של רבי נחמן, שקיבל משמעות עמוקה יותר פתאום. אדם אחד שכר פועלים למלא חביות. אולם החביות היו מנוקבות, וכל מה ששפכו לתוכן - נזל החוצה. הטיפשים מבין השכירים אמרו: "הואיל והכול נשפך - למה לנו להתייגע ולמלא חביות ונטשו את משמרתם? אבל החכם אמר: "מה אכפת לי שהכול נשפך? הרי משלמים לי יומית. שכרי לא יקופח, גם אם החביות יישארו ריקות.
פתאום קלטנו שעברו בביתנו אלפי אנשים בעונה הזו. יש מקרים שלא ניתן לשכוח - אנשים שהגיעו שבורים וכואבים, אחר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה