'עכשיו דווקא אספר לכם סיפור מבית הדין', המשיך הרב אברהם זרביב אחרי שסיפר לנו סיפורים מהקרבות בעזה, על הטילים שנורו עליו ועל שיטת הלחימה שהנחיל בצבא של קריסת בניינים עם D9, ופניו התרככו.
'זה מקרה קשה של זוג שהתגרש לפני שנתיים', פתח, 'הבעל הוא אדם טוב, ויתר על מאה אלף שקלים ונתן לגרושתו את הבית כדי שיהיה טוב לילדים, לא נכנס למריבות, ממש אדם טוב'.
'אבל', נאנח הרב, 'יש נתק בינו לבין הילדים. אפס תקשורת'.
'ככלל, הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות אך אחרי עשרות דיונים, חרגנו הפעם מהנוהל וביקשנו שהבת שלהם תגיע לבית הדין. בת מג״בניקית. כשהיא הגיעה כמובן ש״הרמנו לה" על זה שהיא משרתת וכולי, ולאט לאט גילינו לה מה האבא עושה בשבילה. הראנו לה במסמכים כמה שהוא נותן מאות אלפי שקלים בשבילם ומוותר ונלחם בשבילם ומשקיע כדי שיהיה להם הכי טוב. בשלב הזה דלת האולם נפתחה והאבא הצטרף לשיחה ואמר לבתו: "כמה אני אוהב אותך, כמה אני מתגעגע. פעם היינו החברים הכי טובים. היינו מדברים על הכל, מתייעצים, מטיילים וצוחקים יחד. ופתאום נעלמת לי מהחיים. מה עשיתי לך — אהובה שלי? אני כל כך דואג לך", סיים האבא בקול רועד.
האולם הזה ראה כל כך הרבה, אבל תמיד יש יותר. הבת התחילה להתגונן. דקלמה טענות חריפות ביותר, הנשמעות בדרך כלל מפי צד האם — עד שעצרה, קפאה במקומה, עשתה "פרצוף חושב" ולפתע נפל לה האסימון שזה לא נכון. הטענות שקריות.
האב ובתו פרצו בבכי קורע לב וכל בית הדין בכה יחד איתם. גם אנו, הדיינים שראינו הכל, רעדנו שם', שיתף הרב זרביב.
ואז שמעתי את הרב א', מ״פ חשוב בגדוד — לוחש לעצמו בהתרגשות: 'וואו. זה סיפור ללפני נעילה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה