לפני המלחמה הייתה לבוב (אז בפולין וכיום אוקראינה) מרכז יהודי תוסס עם כ-110, 000 יהודים. עד שנת 1943, בעקבות האקציות והגירושים למחנות ההשמדה, נותרו בגטו לבוב רק אלפים בודדים. הגרמנים החלו בחיסול הסופי של הגטו, והיהודים ידעו שנותרו להם שתי אפשרויות: מוות או בריחה.
קבוצה קטנה של יהודים, ובראשם איגנצי חיגר, גיבשה תוכנית נואשת: לחפור מתחת לרצפת הצריף שלהם בגטו כדי לפרוץ אל מערכת התעלות התת-קרקעית של נהר הפולטווה – נהר שהוזרם כולו לתוך מערכת הביוב העירונית העמוקה.
במאי 1943, בזמן שהגטו בער, הצליחו כמה עשרות יהודים (בהם נשים וילדים קטנים) להשתחל אל תוך צינורות הביוב החשוכים והמצחינים.
בזמן שזחלו במים המזוהמים, פנס האיר עליהם פתאום. היה זה לאופולד סוחה, עובד תחזוקה של עיריית לבוב. סוחה לא היה איש דת או פעיל זכויות אדם; הוא היה גנב ופורץ לשעבר שמצא עבודה בעירייה, והכיר כל עיקול, תעלה וצינור תת-קרקעי בעיר.
בתחילה, המניע של סוחה ועוזרו, סטפן ורובלבסקי, היה כספי. היהודים, שהיו נואשים להציל את חייהם, הציעו לו תשלום יומי גבוה בתמורה למזון והגנה. סוחה הסכים והעביר אותם למקום מסתור בטוח יותר, בתוך חלל גדול ונסתר מתחת לכיכר המרכזית של העיר (ליד כנסיית ברנרדין הקדוש).
מתוך כ-21 יהודים שהתחילו את המסע, נותרו במסתור העמוק 10 נפשות (חלקם עזבו, נסחפו בזרם העז או לא עמדו בקושי). ביניהם היו איגנצי חיגר, אשתו פאולינה, ושני ילדיהם: קריסטינה בת ה-7 (שלימים התפרסמה בזכות ספרה "הילדה בסוודר הירוק") וקובי הקטן.
החיים בביוב היו סיוט מתמשך: הם חיו בעלטה מוחלטת, מוקפים במי שפכים, עכברי ענק, כינים ורטיבות קבועה. כדי לחסוך בנרות, הם ישבו רוב היום בחושך מוחלט. מעל ראשיהם הם שמעו את צעדי המגפיים של החיילים הגרמנים ואת רעש החיים הרגילים בעיר. כל רשרוש בביוב עורר בהם פחד ממוות. אחת הנשים בקבוצה, חנקה קלר, הייתה בהריון וילדה תינוק בתוך מעמקי הביוב. לצערם הרב, בתנאים האלו התינוק לא יכול היה לשרוד, והאם נאלצה לחנוק אותו כדי שבכיו לא יסגיר את המסתור ויביא למותם של כולם.
לאחר מספר חודשים, אזל הכסף לקבוצה. איגנצי חיגר ניגש לסוחה ואמר לו שהם אינם יכולים לשלם לו יותר, והם מבינים אם יעזוב אותם.
כאן חל המהפך המוסרי הגדול של סוחה. הוא כבר נקשר לילדים (הוא הביא להם ממתקים, בגדים שקנתה אשתו, ואפילו סידור תפילה יהודי). הוא הביט בחיגר ואמר: "אני לא אעזוב אתכם". מאותו רגע, במשך חודשים ארוכים, מימן סוחה את האוכל והאספקה עבורם מכספו הפרטי וממשכורתו הדלה, תוך שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו מדי יום (העונש על סיוע ליהודים בפולין היה מוות מיידי). כשזרם הנהר התת-קרקעי גאה בשל גשמים עזים והציף את המסתור, סוחה פינה אותם פיזית אחד-אחד למקום גבוה ובטוח יותר.
הקבוצה שרדה בבטן האדמה במשך 14 חודשים ארוכים.
ב-27 ביולי 1944, לבוב שוחררה על ידי הצבא האדום. סוחה הגיע אל פתח הביוב, הרים את המכסה הכבד וקרא להם לצאת. האנשים שיצאו היו חיוורים כמו רוחות רפאים, חלשים, עיניהם נפגעו מהאור הפתאומי והם בקושי הצליחו לעמוד על רגליהם. עוברי אורח ברחוב נדהמו לראות חבורת יהודים מגיחה ממעמקי האדמה.
הסוף של לאופולד סוחה עצמו היה טרגי. בשנת 1946, כשנה וחצי בלבד לאחר השחרור, רכב סוחה על אופניו יחד עם בתו. משאית צבאית סובייטית איבדה שליטה וסטתה לעברם. סוחה הדף את בתו כדי להציל את חייה, ונפגע בעצמו באופן קטלני. בהלווייתו, הניצולים היהודים שנשאו את ארונו מררו בבכי.
לאופולד סוחה (בתמונה) ואשתו מגדלנה הוכרו בשנת 1974 כחסידי אומות עולם על ידי יד ושם.
סטפן ורובלבסקי המשיך לחיות את חייו לאחר המלחמה. בזכות העדויות של היהודים ששרדו, יד ושם הכיר גם בסטפן ורובלבסקי ובאשתו אנה כחסידי אומות העולם.
קריסטינה חיגר (שנפטרה בשנת 2023) שרדה, עלתה לישראל, הפכה לרופאת שיניים, ומאוחר יותר עברה לארה״ב. הסוודר הירוק שסרגה לה סבתה בגטו, ושיווה לה מעט חום בימי הביוב החשוכים, מוצג כיום במוזיאון השואה בוושינגטון. הסיפור הזה עובד לסרט הקולנוע המועמד לאוסקר "In Darkness" משנת 2011, בבימויה של אגניישקה הולנד, אשר מציג בצורה ריאליסטית ומצמררת את קורותיהם בביוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה