מסופר על רבנו ישראל הבעל שם טוב, שפעם אחת לפני שהתפרסם נכנס לבית-הכנסת וראה שם מגיד-מוסר שהחל לייסר את קהל המתכנסים. בקול גדול הטיח דברים קשים כגידים ביהודים הפשוטים "גשם ומטר אתם מבקשים?! יבול ופרנסה אתם שואלים?! האם את חובכם כלפי הקב''ה כבר מילאתם?! הלוא אתם חיים כבהמות ממש ומנהלים את חייכם כהדיוטות חסרי- דעת!", זעם הדרשן.
"עצירת הגשמים היא רק ההתחלה של העונשים הצפויים לכם", הרעים עליהם בקולו. "אחרי הרעב יבואו מגפות נוראות. בניכם יישארו יתומים, נשותיכם אלמנות". זעקות שבר נשמעו מעזרת-הנשים. פניהם של הגברים הביעו אימה וחרדה. הם אפילו לא העזו להישיר מבט אל הדרשן, שהוסיף לשפוך על ראשם אש וגפרית ולאיים בעונשים איומים ונוראים.
"שא, שא!", נשמע לפתע קול צעיר מפינת בית-הכנסת. הכול היפנו מבטים משתאים לעבר הבחור הצעיר. גם המגיד שעל הבימה הביט בתדהמה בצעיר עוטה הפרווה שהעז להסותו. זה נעץ בו את עיניו היוקדות וקרא לעברו בקול גדול: "מי שמכם לבוא הנה ולהתעמר בבניו- יקיריו של הקב"ה! מי התיר לכם להתעלל שעה ארוכה בנשמותיהם הטהורות של יהודים פשוטים, העובדים את בוראם בתמימות!"...
אור ניצת בעיניהם של היהודים הפשוטים בשומעם את הדברים ובראותם את מבוכת המגיד. הם היפנו את פניהם אל הבחור, שהופיע להם כמלאך מושיע ותלו בו עיניים מייחלות.
"יהודים יקרים, דעו כי הקב"ה אוהב אתכם יותר משאוהבים הורים את בנם-יחידם. אין הוא רוצה לדכא את רוחכם ולייסרכם. הוא רוצה שתעבדו אותו בשמחה ובטוב- לבב. אין זה אלא ניסיון שנועד לבחון את עוצמת אמונתכם. אם ברצונכם לבטל את הגזירה ולזכות לגשמי - ברכה, עשו זאת בשמחה, רק בשמחה!"...
כל הקהל היה מרוכז עתה בדברי הבחור הצעיר, שהוסיף לעודד את רוח האנשים. המגיד ירד בצעדים כושלים מהבמה.
"יהודים יקרים", המשיך הצעיר, "הבה נצא עתה בריקוד שמח ונאמין כי ישועת ה' כהרף-עין. נוכיח למי שמשיב הרוח ומוריד הגשם, כי למרות הבצורת הקשה, לא נפגמה אמונתנו בו. הבה נניח יד איש על כתף רעהו ונישא רגלינו בריקוד של שמחה וביטחון"...
הדברים סחפו אחריהם את כל בני העיירה לריקוד שמח, שעליו ניצח האורח הצעיר. עם כל סיבוב נוסף גברה האמונה והשמחה בלבבות הרוקדים, עד שהכול רקדו בעוז ובחדווה שנבעו מאמונה יהודית פשוטה ויוקדת.
פניהם כבר היו שטופות זיעה מהריקוד הנמרץ, כאשר חשו לפתע רטיבות אחרת שניגרת על פניהם. בתחילה לא קלטו במה מדובר, אבל כעבור דקות מעטות גברו הטיפות ועיניהם הנישאות של יהודי העיירה נרטבו אף הן בגשם הנדבות שהחל ניתך ארצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה