ביומן קיבוץ לוחמי הגיטאות מספרת נעמי יודקובסקי על ליל כל נדרי בשנת 1943 באושביץ:
בבלוק מספר 27 באושביץ חיו כ- 600 נשים. באגף אחד חיו היהודיות ובאגף השני נוצריות, אוקראיניות ופולניות, כדי לקלוט את ההמון הרב הזה של אסירות שמספרן אף גדל בימים שהגיעו "טרנספורטים" חדשים, חילקו את הבלוק במחיצות. המרחק בין מחיצה למחיצה היה כ- 2 מטרים. בכל אחד מהתאים הללו הותקנו שלושה דרגשים. כל דרגש שימש חמש ואף שמונה נשים.
הצפיפות מרובה. התפריט - תפריטם של "מוזלמנים": בבוקר - קפה מר: בצהרים - מרק, בערב - 200 גרם לחם (עם ריבה או מרגרינה).
ערב אחד חזרתי כרגיל מן העבודה ועמדתי בתור, ליד השער, לקבל את מנת הלחם שלי, אותו ערב הופתעתי בקבלי מידי השטובנדינסט, נוסף על הלחם, גם נרות, תמהתי ושאלתי לפשר הדבר. "הערב - יום כיפור" - השיבה בת שיחתי.
בהיכנסי לבלוק הופתעתי שבעתיים, כיון שראיתי יהודיות המתכוננות אף בתנאי רעב אלה לצום. ואכן, צמו היהודיות, בליל "כל נדרי" עמדו בנות ישראל אלה אצל הנרות הדולקים. אור הנרות נשפך על פני הבלוק, והן בוכיות ומתפללות. ראו זאת הנוצריות מהאגף השני - ונשתתקו. דממה כבדה עמדה בבלוק - כשמצידו האחד יהודיות סופקות כפים נוכח נרות דולקים ומן הצד האחר - בנות פולין ואוקראינה תמהות.
ואז, לפתע, יצאה פולניה אחת תמירה מבין חברותיה, עברה אל הבלוק שלנו - ונשאה דבריה: "חברות יהודיות! היום, ביום חגכן מאחלות אנו לכן, כי תזכו לחוג את יום הכיפורים הבא בחירות, וכשתחזרו לבתיכן, תימצאו שם את בני משפחותיכן".
יותר אינני זוכרת מתוכנו של "נאום" זה. אני רק זוכרת, כי הרושם היה רב. היה זה רגע של אחוות בני אדם במקום שאדם לאדם היה גרוע מזאב.
המפליא ביותר נתרחש למחרת היום. כיוון שהיהודיות צמו, נותר מזונן בתוך הדוד, ובמשך כל היום הארוך הזה עמד האוכל - ואיש לא נגע בו. למרות הרעב, למרות ההרגל לחטוף מכל אשה חלושה את מזונה - עמד לו מזון זה עד שעת צאת הכוכבים, ואז עטו עליו הצמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה