בבוקר יום השבת, בשעה שמונה, כבר התאסף מנין בבית הכנסת 'נועם ישראל' ברחוב בן יהודה בתל אביב. שליח הציבור הוותיק, בנימין שבתאי, כבר חלף על פני "ברוך שאמר". המתפללים היו מרוכזים בסידוריהם ובקולו הנעים של החזן. כאשר הגיע בנימין ל"הללויה, שירו לה' שיר חדש" נכנס לבית הכנסת צעיר בלתי מוכר. בימים כתיקונם לא היתה מתעוררת כל בעיה, אבל באותם ימים היתה אינתיפאדת אל-אקצה בשיאה. באותו חודש התפוצצו שלושה מחבלים: אחד באוטובוס בצפון, אחד בירושלים ואחד בניסיון סרק במחסום ביש"ע. הצעיר, שהיה כבן שש-עשרה, נכנס בהיסוס. הוא היה בעל פנים כהים ומכוסי זיפים, לבוש בחולצת טריקו ורודה ובמכנסי ג'ינס, תיק קטן תלוי על כתפו ועל ראשו מונחת כיפה לבנה ומקומטת.
גבאי בית הכנסת, פנחס, הביט בו בחשד. בימים טרופים אלו, פנים כהים, לבוש משונה ומטען חריג עלולים להיות מתכון לכל זוועה אפשרית. הבחור ניגש בהיסוס לארון הספרים בחזית ושלף משם, מבלי לחפש יותר מדי, חומש בלוי. לאחר מכן ניגש לשבת במקום הריכוז הצפוף ביותר של המתפללים, מעלעל בחומש כאחד שאין לו מושג בהוויית בית הכנסת. החלה הסתודדות מאחוריו. קובי, חייל משוחרר בחולצה ירוקה, ניגש לגבאי ושוחח עמו על החשוד. הגבאי ניגש מיד לרב נסים וקטע את סלסולי תפילתו. הרי ספק פיקוח נפש דוחה איסורי שבת, וקל וחומר את תפילת השבת. "הרב, יש כאן אדם חשוד!"
הרב חשב רגע ולחש: "למה אתה חושד בו?" "הוא לא מגולח, לובש בגדים ורודים ומחזיק תיק, לא מדבר עם אף אחד ואפילו לא מבקש עזרה". הרב נסים התבונן במתפלל המשונה, ולא ידע כיצד עליו לפעול, אם בכלל. מצד אחד הוא אמנם חריג, אבל מצד שני, איך יוכל לפגוע במתפלל שמגיע לבית כנסת בפעם הראשונה?! הוא הורה לגבאי שיפעל בזהירות מכל הבחינות.
פנחס נפרד מהרב וסימן לקובי שיפעל לפי הבנתו. אסור היה להתנפל על החשוד בשום אופן. הרי עיקר החשש כאן אינו מסכין או מכלי נשק אחר, אלא מחגורת נפץ, ואם יתנפלו עליו הוא עלול להפעילה.
החשוד יצא לרגע מפתח בית הכנסת והתבונן ברחוב ההומה. לך תדע מה הוא זומם ואיפה הוא מבקש להתפוצץ. לאחר מכן חזר והתיישב במקום אחר בבית הכנסת, צפוף אף הוא.
קובי ניצל זאת ויצא מיד מפתח בית הכנסת. הוא רץ לכיוון הרחוב וביקש מאחד האנשים שייתן לו בדחיפות טלפון נייד. האיש התפלא, וכשהבין שמדובר במקרה חירום נתן לו את מכשירו. קובי התקשר למשטרה וצעק: "יש בבית הכנסת 'נועם ישראל' ברחוב בן יהודה מתפלל שנראה כמו מחבל מתאבד. תגיעו מיד מיד!"
המתפלל החשוד עלעל בסידור שהיה מונח על התיבה שלפניו. חלק מהמתפללים החלו לחמוק לעבר היציאה. לאחר כמה דקות התקרב החשוד למתפלל מבוגר, שלא היה מודע עדיין למתרחש. מישהו ניסה לאותת לו שיימלט על נפשו. כעת נותרו בבית הכנסת מתפללים ספורים, ובכללם החשוד. יתר המתפללים ניצבו ברחוב ההומה כשהם משוחחים בהתרגשות: "תראו איך המנוול הזה מסתובב לכל הכיוונים... בואו נתפזר. הוא עוד יקפוץ עלינו!"
"חייבים להוציא את כולם!"
"חכם נסים עוד לא יצא?!"
קובי התקרב אליהם ואמר להם שכבר הזעיק את המשטרה. חצי דקה לאחר מכן הגיע ג'יפ עם ארבעה שוטרים חמושים באקדחים. "איפה החשוד?" קובי הצביע מבעד לחלון על הצעיר, שראשו היה רכון כעת על מקום הנחת הסידור, ואמר: "הנה הוא. קודם הסתובב בבית הכנסת כמו משוגע והחליף את מקום ישיבתו. תראה איך הוא נראה!" השוטר נכנס פנימה כשהוא מכוון את נשקו לעבר הצעיר. הוא התקרב אליו באטיות, ושני שוטרים נוספים התפרצו משני צדדיו. השוטר צעק: "תרים את הידיים! אתה עצור!"
הצעיר הביט בשוטר בהשתאות. עיניו נראו נפוחות ומעט אדומות.
"מה קרה?" שאל בלשון רצוצה, כמעט בלתי מובנת.
"תרים את החולצה ותוציא את תעודת הזהות שלך!" הצעיר הרים בעל כורחו את חולצתו הקצרה, וגילה בטן גרומה ותו לא. אחר-כך שלף תעודת זהות כחולה. השוטר התקרב בזהירות וחטף את התעודה מידו, הציץ בה ושאל, עדיין בקול רם: "אתה שבתאי זולטי?" "כן".
"מאיפה שם המשפחה שלך מוכר לי? תהרוג אותי..."
"אני הבן של שמעון זולטי, שנרצח לפני שבוע בפיגוע בירושלים. באתי לומר עליו קדיש..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה