הכרם שנמכר בתורה

מדרש (רבה כי תשא): רבי יוחנן הלך מטבריה לציפורי, והתלווה אליו רבי חייא בר אבא תלמידו. בדרך הם נתקלו בכרם ענק ויפהפה.

"רואה אתה את הכרם?" הצביע רבי יוחנן, "הוא היה שייך לי, ומכרתי אותו."

לשמע הדברים הצטער רבי חייא צער רב. "רבי ומורי!" הוא אמר בבכי, "מדוע מכרת את הכרם? לו היית עובד בו, יכולת להתפרנס בכבוד גם לעת זקנותך. כעת, כשאין לך מקור פרנסה מכובד, מה תעשה כשתזדקן?"

רבי יוחנן הקשיב לבכי תלמידו, והשיב ברוגע:

"וכי קלה היא בעיניך? עשיתי עיסקה מאוד משתלמת. מכרתי את הכרם שנברא בשישה ימים בלבד, וקניתי דבר שניתן במשך ארבעים יום.

"הכרם הוא חלק מהעולם הזה שנברא בששת ימי בראשית, אך התורה ניתנה למשה רבינו בארבעים יום.

"העדפתי למכור את מקור הפרנסה שלי ולהקדיש את חיי לתורה."

הראש בתוך הנעליים

חסיד אחד בא לרבי שמואל מליובאוויטש, הרבי המהר״ש. "רבי, בבעלותי בית חרושת לנעליים ולאחרונה המכירות בשפל. אני מודאג מאוד ממצב בית החרושת!" השיב לו הרבי: "תמה אני עליך. בדרך כלל, אנשים שמים את רגליהם בתוך הנעליים. ואילו אתה שם את ראשך בתוך הנעליים?"

החפץ חיים אורח בעולם הזה

מסופר על החפץ חיים (ע״פ 'מכתבי החפץ חיים' ח״ג דף עו, מופיע ב׳אוצרות המוסר' של הגה״ר משה צוריאל עמ' 858) שאדם אחד מארה״ב שמע על גדלותו וחכמתו הרבה והחליט שהוא חייב לראות מי הוא החפץ חיים. היה בטוח שמתוך שהוא גדול כל כך, ודאי הוא גר בעיר גדולה ובית מפואר. וכך התגלגל בדרכים ושאל היכן הוא גר עד שהגיע לראדין, עיר קטנה.

שם הגיע לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס היה כולו בתדהמה למראה הפשטות. הבית הכיל מיטה, כסא, שולחן וארון קטן. וכששאלו החפץ חיים מדוע הוא תמה, שאל האורח: "היכן הרהיטים שלך?" השיב לו החפץ חיים בשאלה: "והיכן הרהיטים שלך?" ענה לו האורח: "אני כאן רק אורח ולכן אין לי רהיטים." ענה לו החפץ חיים: "גם אני רק אורח כאן בעולם הזה, ולכן אין לי רהיטים."

כך עונה מי שחי את העיקר ויודע למה הוא בא לעולם. אז לא חסר לו כלל העושר והפאר, אלא הוא שמח בחלקו.

הרב יהושע רוזן שליט״א[3] ענה לאחד מתלמידיו ששאל אותו איזה בית צריך לקנות: "צריך שיהיה בית כזה שלא יהיה קשה אחר כך (אחרי 120) לעזוב את העולם הזה."

הסוס והפיסח על סדר העדיפויות

מספר רבינו יוסף חיים הבן איש חי את הסיפור הבא: מעשה בעשיר אחד שהיה רוכב על סוסו בדרך אל העיר. בדרכו ראה איש פיסח יושב על אם הדרך ופושט ידו לצדקה. העשיר הוציא מכיסו מטבע כסף והשליכה אל הפיסח. הפיסח ברך את העשיר על נדיבותו וביקש ממנו אם יוכל גם לעזור לו בכך שירכיבו על סוסו ויביאו אל העיר. העשיר שהיה רחמן העלה את הפיסח על סוסו, הושיבו מלפניו ונתן את המושכות בידיו. היו שניהם רוכבים ביחד על הסוס, הפיסח בראש והעשיר מאחוריו. כשהגיעו לכיכר העיר עצר הפיסח את הסוס, פנה אל העשיר ואמר בקול: "הנה הגענו אל העיר, רד עתה מהסוס". העשיר התרגז על דברי הפיסח ודרש ממנו לרדת מיד מסוסו. התחיל הפיסח צועק בקול גדול: "אנשים טובים, עזרו לי! הרשע הזה פגשתי מחוץ לעיר. ראיתי כי הוא עייף ורציתי לעזור לו ולכן הרכבתי אותו על סוסי. ועכשיו במקום להודות לי על עזרתי הוא רוצה לנצל את נכותי וחולשתי ולגזול ממני את סוסי". דברי הפיסח עוררו את חמלתם של אנשי העיר וקמו כולם לעזור לו. לא עזרו לעשיר ניסיונותיו להכחיש את דברי הפיסח עד שלבסוף דרש להגיע לפני שופט. שמע השופט את דברי שניהם ואמר לעשיר: "ניכרים דברי אמת ומאמין אני לך שאכן הסוס שייך לך, אך מה אוכל לעשות? אתה בעצמך איבדת את זכותך על סוס. אם היית מרכיב את הפיסח מאחוריך ומשאיר את המושכות בידך, ברור היה שאתה בעל הסוס, אך כאשר הושבת אותו מלפניך ונתת את המושכות בידיו, הרי מחזק הדבר את טענתו שהוא בעל הסוס.

כך הדבר בחיי האדם. כל עוד הוא מעמיד את מצבו הרוחני בראש כעיקר ואת מצבו החומרי מאחור כטפל, הרי הוא מנהל את חייו באופן הנכון ועל פי סדר העדיפויות הנכון. אך אם הוא נותן לתאוות הממון להוביל בראש והיא זו המובילה ומכוונת את כל חייו, הרי הדבר יפגע באורחות חייו ובמימוש ייעודו בחיים.

הרב קוק סורד ליד המזכיר הבריטי

בספר "מלאכים כבני אדם" (עמ' 155-158) מתוארת תגובתו של הכהן הגדול המאיר לארץ, הרב קוק זצ״ל, לטבח בחברון. במאורעות אלה נרצחו ונפצעו מאות מיהודי הארץ בידי פורעים ערביים כשנפל חשד כבד על כך שהשלטונות הבריטיים שתפו פעולה עם הכנופיות של הפורעים. במיוחד הצביעו על מזכיר ממשלת אנגליה מר צ׳ארלס לוק, בן למשפחה יהודית מתבוללת, כמי שעודד את הפורעים. ומסופר בספר כי הרב טלפן אל המזכיר ותבע ממנו לנקוט באמצעים חריפים ונמרצים כנגד הפורעים הערביים. שאלהו הלה: מה יש לעשות? – לירות ברוצחים! – השיבו הרב. – לא קבלתי פקודה על כך! – ענהו לוק. – אני מפקד עליך! הנני דורש זאת בשם המצפון האנושי! – השיבו הרב.

בשעת קבלת־פנים רשמית שערכו בימים ההם ראשי השלטון בארץ לנכבדי הישוב היהודי, הושיט מר לוק את ידו לרב. אולם הוא סרב ללחוץ את ידו באומרו בקול תקיף: איני לוחץ יד המגואלת בדם יהודים! באותה פגישה אמר לו לוק: אתם היהודים הגנו על עצמכם, אך אל תתקיפו אחרים. השיב לו הרב: אתם שעוברים על "לא תרצח" – אל תטיפו לנו מוסר! הבא להרגך – השכם להורגו!

עמדה גאה זו עשתה רושם כביר בכל העולם היהודי. מעיד על כך הסופר אביגדור המאירי: לולא איש אחד יחיד ומיוחד שעמד על משמר כבודנו הלאומי והאנושי – כי אז היינו קורעים קריעה גם על מות כבודנו.

מובן כי עמידתו הגאה של הרב קוק זצ״ל הכתה גלים ברחוב היהודי וזכתה להדים בעד ונגד. באותם ימים נזדמן הרב לברית מילה כשהרוחות סביבו סערו תוך שהם מתנצחים האם מעשהו של הרב – בהפגינו בפומבי את סלידתו ואת מחאתו משיתוף הפעולה של מדינות העולם עם הפושעים האמיתיים – לא היה מוגזם. ואז בקש הרב ממשמשו להרגיע את הרוחות. קם האיש והקשה: מדוע כשנכנס התינוק לברית מקדמים אותו בברכת "ברוך הבא"? מה שאין עושים לא עם חתן ולא עם נער בר מצווה? ושנית, מדוע ביציאתו איננו מתברך בברכת "ברוך היוצא"? והשיב: כשהוא נכנס – הוא ערל. לבושתנו התרגלנו להתרפס בפני הגוי ולחלוק לו כבוד בכל הזדמנות. . . הציבור הבין את הרמז. . .

שפת העופות וגזרת השמים

פעם הפציר אדם בשלמה המלך ללמדו את שפת העופות, ושלמה המלך נענה לבקשתו. בא האיש לביתו שמח וטוב לב, ולא חלפו ימים רבים עד ששמע את הצפורים מדברות ביניהן שבאותו לילה עתידה להתרחש בביתו גנבה.

מיד שכר האיש שרותי חברת שמירה, וכשהגיע הגנב המתינו לו כמה בריונים ששברו את עצמותיו ודאגו שלעולם לא יעלו בדעתו מחשבות שטות מעין אלו שוב.

חלפו ימים מספר, והנה שמע האיש את הצפורים מדברות שהלילה עתידה לפרוץ שרפה בביתו. באותו לילה נשאר האיש ערני, ובאמת בשעות הקטנות של הלילה נפל נר כלשהו וסביבתו החלה להתלקח, אך בעל הבית מהר לכבות את האש בעודה קטנה ושום נזק לא קרה.

חלפה תקופה נוספת ושוב התגלגלה לאזניו שיחת הצפורים. הפעם שחו זו לזו כי הלילה בעל הבית עתיד למות. כעת לא נותר לו מה לעשות, קם ונסע לשלמה המלך ושאל בעצתו.

אמר לו שלמה: מדוע למדת את שפת העופות? דע לך, שחוב נרשם לחובתך בשמים, בקשו המקטרגים לקחת אותך, אבל החליטו לבסוף לחוס עליך ולקחת במקום זה את ביתך.

ואתה החלטת להתחכם. . .

אילו לא באנו לבית הכלא אלא בשביל זה – דיינו

אילו לא באנו לבית הכלא אלא בשביל זה – דיינו

הרה״ג חכם יהודה צדקה זצ״ל היה מספר על כליאתו של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל בבית הכלא בצעירותו. הוא סיפר כי באותם ימים העיתונות תיארה את התוכנית של הרב אליהו וחבריו בצבעים קודרים, כאילו הם רצו לפוצץ את הכנסת, ועל כך נדונו למאסר. ביניהם היה הרב שנידון למאסר של תשעה חודשים.

כשהם היו צריכים להגיע לכלא, הכין מפקד הכלא כוח מיוחד ל״טרוריסטים" שרצו לפוצץ את הכנסת. שוטרים גברתנים במיוחד עם אלות וכו' עמדו בשער והתכוונו לגרוע מכל.

כשהרב הגיע עם החברים שלו לכלא, ראה המפקד בחורים צנומים עם מאור פנים באים בשערי בית הכלא ולא ידע את נפשו. הוא החליט שהוא חייב להבין מה הסיפור עם הבחורים הללו שכל המדינה רועדת מפניהם. מי הם? מאיפה כוחם? מה פתאום הם רוצים לעשות פעולת טרור כל כך קשה? הוא התחיל ליצור קשר עם הבחורים, וביניהם עם הרב אליהו, בתקופת המאסר שלו שהייתה הכי ארוכה, תשעה חודשים.

בחודשים הללו למד מפקד הכלא כי כל הפעולה שלהם נבעה מאהבת ישראל, מהרצון לשמור על קדושת ישראל. הוא למד מהם על אכפתיות, על הערבות של יהודי ליהודי, על החשיבות של כל מצווה שיהודי עושה. וכשהגיע זמנם של האסירים להשתחרר, הוא אמר להם כי הוא החליט לחזור בתשובה בעקבות ההיכרות אתם.

אמר על זה אחר כך הרב: אילו לא באנו לבית הכלא אלא בשביל להחזיר בתשובה את המפקד של הכלא – דיינו.

(הרב ברוך שרגא, אב״ד לממונות, ירושלים)

ערבות הדדית

ערבות הדדית

אנחנו גרים באיתמר, ובכל פעם שהיה אירוע ביטחוני או חלילה פיגוע היינו הולכים לרב מרדכי אליהו זצוק״ל ושואלים מה ניתן לעשות, והרב תמיד חזר על אותו דבר: סעודה שלישית משותפת ולהרבות בגמילות חסדים. זה היה דבר שחשוב לרב, ערבות הדדית.

בתקופה מסוימת היו ביישוב הר ברכה שלושה אסונות בתקופה לא ארוכה, שלושה תינוקות שנפטרו בפתאומיות. הרב ייעץ לתושבים לשים במקום מרכזי מקרר עם מצרכי מזון, שיהיה לאנשים שנתקעים.

הרבנית ברכה ימין

השתיקה הגדולה של הרב ניסים פרץ

כל ימיו נזהר המקובל הרב ניסים פרץ זצוק״ל מלדבר סרה על יהודי מזרע ישראל. יהודי באשר הוא, דתי או חילוני. גם כשהשעה דרשה להיאבק ביהודים שסטו מדרך השם והזיקו לציבור, הותיר את התפקיד לאחרים. והוא התבצר בשתיקתו הגדולה.

באחד הימים קם אחד מחברי הכנסת החרדיים, פרש ממפלגתו, גרם נזק עצום לציבור החרדי, ופגע גם במשלחיו אראלי הדור. לא היה וויכוח שכאן יש ללחום מלחמת ה'. הדברים היו ברורים. גדולי הרבנים פרסמו גילוי דעת חריף נגד אותו אדם, שהחמיץ עיסתו, וגרם חילול השם גדול.

עם המכתב הזה הגיעו שלוחים למיטתו של רבי ניסים, על מנת להחתים אותו גם על הדברים. אבל רבי ניסים סרב: "אין ספק", אמר, "שאני מסכים עם הדברים, אבל אין זה ממנהגי לצאת במלחמה". היו שטענו נגדו שבשתיקתו הוא פוגע חלילה בכבוד גדולי הדור, שיצאו חוצץ נגד האיש. רבי ניסים לא קיבל את הטענה.

כאשר הטענות גברו, ומישהו טרח והראה לו שאחד מרבותיו המובהקים הוסיף את שמו מתחת למכתב, לא נרתע. להיפך, הוא מצא לעצמו דרך מילוט: "אם מורי ורבי חתם כבר, הרי אני תלמידו, וידי כידו".

אם ואמונה בחברון

היום, כ״ב תמוז, הוא תאריך היסטורי בחברון. זה סיפור לא יאומן של גבורה, מסירות ואמונה. אברהם ידידיה נחשון נולד בקרית ארבע, בחודש אדר חורפי ומושלג בשנת תשל״ה. הדרך לירושלים היתה חסומה. ברית המילה התקיימה במערת המכפלה, בניגוד לחוק. התינוק נקרא על שמו של אברהם אבינו. כששה חדשים לאחר מכן, בכ״ב תמוז, אימו שרה, רעיית הצייר החבד״י ברוך נחשון ז״ל, מצאה אותו ללא רוח חיים. היא החליטה שהתינוק שנולד ונימול בחברון, ונושא את שמו של אברהם אבינו, ישאר בחברון ויקבר בה. כל הרשויות המוסמכות ניסו למנוע אותה בטענה שהדבר אסור לפי החוק, וממילא חברון תימסר לאויבים. שרה לא נשברה. עם ערב, הרכב יצא מבית החולים בירושלים לחברון. כשהגיעו למחסום, החיילים עצרו אותם. שרה יצאה מהרכב, נושאת את גופת בנה, והחלה ללכת. החיילים לא יכלו לעצור אותה. בסופו של דבר, הגיעה הוראה — לאפשר לה לעבור. הייתי בהלוויה הזאת. הגענו בחצות לילה לבית העלמין היהודי העתיק, ההרוס והמחולל. ליד שרידי קברי חללי הפרעות נחצב קבר קטן, ובו נטמן התינוק. לאחר כיסוי הקבר וקדיש, אמרה שרה: לפני אלפי שנים אברהם קבר את שרה בחברון, וכך נקנתה חברון. כיום אני, שרה, קוברת את אברהם בחברון, וכך נקנה את חברון מחדש.

לא ניתן לתאר את המעמד המרטיט והמצמרר. מסביב עמדו בדמעות מאות אנשים, אזרחים, חיילים, שוטרים. כולם חשו שהרגע הוא מיוחד. ואכן, כך החלה שיבת יהודים ללב העיר. הבנים והבנות גואלים את עיר האבות והאמהות. השמות אברהם ושרה שוב נחקקו לנצח בסלעי חברון.