כל ימיו נזהר המקובל הרב ניסים פרץ זצוק״ל מלדבר סרה על יהודי מזרע ישראל. יהודי באשר הוא, דתי או חילוני. גם כשהשעה דרשה להיאבק ביהודים שסטו מדרך השם והזיקו לציבור, הותיר את התפקיד לאחרים. והוא התבצר בשתיקתו הגדולה.
באחד הימים קם אחד מחברי הכנסת החרדיים, פרש ממפלגתו, גרם נזק עצום לציבור החרדי, ופגע גם במשלחיו אראלי הדור. לא היה וויכוח שכאן יש ללחום מלחמת ה'. הדברים היו ברורים. גדולי הרבנים פרסמו גילוי דעת חריף נגד אותו אדם, שהחמיץ עיסתו, וגרם חילול השם גדול.
עם המכתב הזה הגיעו שלוחים למיטתו של רבי ניסים, על מנת להחתים אותו גם על הדברים. אבל רבי ניסים סרב: "אין ספק", אמר, "שאני מסכים עם הדברים, אבל אין זה ממנהגי לצאת במלחמה". היו שטענו נגדו שבשתיקתו הוא פוגע חלילה בכבוד גדולי הדור, שיצאו חוצץ נגד האיש. רבי ניסים לא קיבל את הטענה.
כאשר הטענות גברו, ומישהו טרח והראה לו שאחד מרבותיו המובהקים הוסיף את שמו מתחת למכתב, לא נרתע. להיפך, הוא מצא לעצמו דרך מילוט: "אם מורי ורבי חתם כבר, הרי אני תלמידו, וידי כידו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה