אפקט דאנינג-קרוגר והמקור שלו
ב-6 בינואר 1995, מקארתור וילר ושותפו קליפטון ג׳ונסון החליטו לצאת לשדוד שני בנקים בפיטסברג שבארה״ב. הם לא חבשו כובעי גרב, לא שמו מסיכות סקי ואפילו לא גרבוני ניילון על הראש. להפך – השניים נכנסו באור יום מלא, נעמדו מול מצלמות האבטחה וחייכו אליהן בגאווה ובביטחון עצמי של כוכבי קולנוע על השטיח האדום.
סוד ההצלחה המדעי שלהם? מיץ לימון.
הצמד הכיר היטב את הניסוי המפורסם שבו מיץ לימון משמש כ״דיו סתרים". כותבים איתו על נייר, הטקסט נעלם, ורואים אותו רק כשמחממים את הדף מול נורה. מתוך הפיזיקה הביתית הזו הם הגיעו למסקנה חותכת: אם הם ימרחו מיץ לימון על כל שטח הפנים, הם יהפכו לבלתי נראים לחלוטין לעדשות המצלמה! (כל עוד הם שומרים מרחק סביר מרדיאטורים, כמובן).
כדי לוודא שהתאוריה עובדת, וילר אפילו ערך בדיקת היתכנות מקדימה בבית: סחט לימון על הפרצוף וצילם את עצמו במצלמת פולארויד. בגלל שהפילם היה פגום (או כי המיץ החומצי שרף לו בעיניים והוא כיוון את המצלמה לתקרה), התמונה יצאה לבנה וחלקה לחלוטין. מבחינתם זו הייתה הוכחה מדעית ניצחת: הניסוי הצליח, הם רוחות רפאים, אפשר לצאת לבנק.
התוכנית עבדה נהדר, עד הרגע שבו תמונותיהם הברורות והמחייכות שודרו בחדשות הערב המקומיות, וכעבור שעות ספורות המשטרה כבר דפקה להם על הדלת.
כשהשוטרים ההמומים דרשו מהם להסביר איך הם העזו לשדוד בנק בפנים גלויות לחלוטין, השניים הסבירו ברצינות תהומית שהם מרחו מיץ לימון. וילר, שצפה בסרטוני האבטחה שבהם פניו נראות בחדות מרהיבה, לא האמין למראה עיניו, תפס את הראש ומלמל בשברון לב את המשפט האלמותי:
״But I wore the juice! ״
איך נולד המושג "אפקט דאנינג-קרוגר"?
האירוע הביזארי הזה פורסם בעיתון The Pittsburgh Post-Gazette, והיה נשאר עוד אנקדוטה פלילית משעשעת אלמלא פרופ׳ דיוויד דאנינג, פסיכולוג מאוניברסיטת קורנל, קרא את הדיווח בעיתון ותפס את הראש.
דאנינג הבין שהמקרה של צמד השודדים מדגים באג עמוק ומובנה במוח האנושי: הכישורים שאתה צריך כדי לדעת אם אתה טוב במשהו, הם בדיוק אותם כישורים שאתה צריך כדי להבין שאתה גרוע בו.
אם אין לך מושג בסיסי בכימיה, אופטיקה או פיזיקה, אין לך גם את הכלים המחשבתיים המינימליים להבין שלמרוח מיץ לימון על הפנים כדי להיעלם ממצלמה זה רעיון מופרך. במילים פשוטות: בורות מוחלטת לא מייצרת ספקות או היסוסים, היא מייצרת ביטחון עצמי עיוור, מופרז ומוחלט.
דאנינג צירף אליו את תלמיד המחקר שלו, ג׳סטין קרוגר, והשניים יצאו לסדרת ניסויים פסיכולוגיים מקיפה. ב-1999 הם פרסמו את מחקרם המפורסם: "Unskilled and unaware of it" (״בלתי מיומנים וחסרי מודעות לכך״).
המחקר הוליד את המושג המדעי המוכר: אפקט דאנינג-קרוגר. הוא הוכיח שדווקא אנשים חסרי ידע בתחום מסוים נוטים להעריך את היכולת שלהם הרבה מעל הממוצע (מה שמכונה באירוניה "הר הטיפשים"), בעוד שמומחים אמיתיים מלאי ספקות ונוטים להמעיט בערך עצמם.
בסופו של יום, בכולנו יש תחום שבו אנחנו מסתובבים עם "לימון על הפנים", משוכנעים שאנחנו גאונים בזמן שכולם רואים אותנו בבירור.
תודה ענקית לסופר וההוגה חיים שפירא ולספרו המרתק "המדריך לספקן", שממנו למדתי על המקרה ההזוי והמופלא הזה.
בתמונה מקארתור וילר "הגאון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה