לכבוד חג החנוכה, אנו מביאים את סיפור גבורתה של יהודית. אין בידינו ידיעה ברורה ביחס לזמן התרחשותו של הסיפור, אך לפי הדעה המקובלת הוא קרה בימי החשמונאים וגיבורת הסיפור, יהודית, היתה בת למשפחת הכוהנים המפורסמת. כך או כך, מעשה גבורתה נחרט בלוח הזהב של העם היהודי, והפך לפרק מפואר בהיסטוריה שלו.
על העיר בתול, אשר ביהודה, הוטל מצור אכזרי בפיקוד המצביא הסורי הולופרנש. מפקד סורי זה היה ידוע לשמצה באכזריותו. כשהצליח לכבוש עיר, לא ידע רחמים ולא חמל על נער או זקן, אשה וטף. אין פלא, איפוא, כי היהודים הנצורים בבתול לחמו כאריות והדפו את כל התקפותיו.
כשנתקל הולופרנש בהתנגדות היהודית העזה, הוא החליט להאריך את המצור עד שהעיר תפול לידיו בלי קרב, אחרי שהרעב והצמא יתנו בה את אותותיהם.
מתברר כי חשבונו של הולופרנש היה מבוסס למדי, ותוך זמן קצר אזלו המים בעיר, עד שהלוחמים בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. בכיכר השוק של בתול התאסף המון גדול, ודרש בקולי-קולות ממנהיגי העיר – ועוזיהו, בראשם – לפתוח במשא ומתן עם הולופרנש לבירור תנאי הכניעה.
עוזיהו והזקנים בקושי יכלו לעמוד בהפצרותיהם של הלוחמים המיואשים, מוכי הצמא. "אנו תנו לנו עוד חמישה ימים" קרא עוזיהו. "חמישה ימים ולא יותר. הבה נקווה כי בורא העולם, אשר בידו נפש כל חי, לא יסגירנו לידי האויב האכזר הזה. רק חמישה ימים! אם אז לא תבוא הישועה, אזי נסגיר את עצמנו בידי האויב".
ההמון התפזר אט-אט, ובכיכר נותרה רק אשה אחת, שקועה בהרהורים. היא ניגשה אל עוזיהו וזקני העיר ואמרה להם: "מדוע אתם מנסים את האלוקים? אם הינכם מאמינים כי הוא יכול להושיע אותנו, מדוע תגבילו את אמונתכם זו לימים ספורים? האינכם יודעים, שלהיכנע בידי הולופרנש, גרוע יותר מן המוות עצמו"?
שמה של האשה היה יהודית. היא היתה בתו של יוחנן כהן גדול, שהתאלמנה מספר שנים קודם לכן ממנשה בעלה. מאז היא בילתה את ימיה בתפילה לאלוקים ובמעשי טוב וחסד. כולם הכירו אותה בזכות צדקנותה, צניעותה ויופיה המיוחד.
"צדקת, בתי" נאנח עוזיהו, "אך אנו זקוקים לנס אמיתי. רק גשם שוטף שימלא את הבארות, יוכל להציל אותנו מהגורל האכזרי. התפללי עלינו, יהודית".
"על כולנו להתפלל" השיבה יהודית קצרות. "גיבשתי תכנית מסוימת, אולי יעזור האלוקים וישלח ישועה על ידי. אני רוצה לצאת להולופרנש יחד עם שפחתי".
"על מה את מדברת"! קרא עוזיהו בחרדה. "את רוצה לסכן את חייך ואת כבודך"?
"בורא העולם כבר שלח ישועה לישראל על-ידי יעל אשת חבר הקיני, ומסר את סיסרא בידי אשה. הוא יכול לשלוח ישועה גם על ידי".
כשראה עוזיהו שלא יוכל להניא אותה מביצוע תוכניתה המסוכנת, הוא העניק לה את ברכתו.
מספר שעות לאחר-מכן יצאה יהודית את שער העיר, בדרכה אל הולופרנש. היא היתה מקושטת במיטב בגדיה, אותם לא לבשה מאז מות מנשה בעלה. צעיף ארוך כיסה את פניה היפות והיא הלכה בצעדים מאוששים, כשלידה הולכת אמתה הנאמנה שנשאה על ראשה סל שהכיל לחם, גנינה וכמה בקבוקי יין.
השמש כבר הסתתרה מאחורי ההרים כשיהודית ואמתה חמקו מהעיר. הן התקרבו אל מחנה הסורים כששפתותיהן לוחשות תפילה. סמוך למחנה הן נעצרו על-ידי החיילים הסורים. "יש לנו ידיעה חשובה עבור הולופרנש" השיבה יהודית בקול תקיף. "קחו אותנו אליו תיכף ומיד".
היא הוכנסה לאוהל הולופרנש, שישב בחברת קציניו ושתה לחיי הנצחון הקרוב. "מי את ומה מעשיך כאן?" – שאל אותה המצביא.
"אני מהעיר בתול, העיר שאתה צר עליה" – השיבה יהודית – "החיים בעיר נמאסו עלי. שמעתי על מעשי גבורתך, ורציתי להכיר אותך מקרוב כדי שתתן לי את חיי לשלל.
"בקשר לעיר הנצורה – המשיכה יהודית – הרי שם המצב קשה מאוד. האנשים רעבים וצמאים, אולם הם עדיין לא איבדו את בטחונם בבורא העולם. כל זמן שהם יתמידו באמונתם זו, לא תוכל לכבוש את העיר; אולם הם לא יחזיקו מעמד זמן רב מדי. דברי האוכל הכשרים כבר נאכלו ועוד מעט יאלצו התושבים לאכול בהמות טמאות וכל מיני שרצים, אז תבער בהם חמת האלוקים והוא ימסור את העיר בידיך".
הולופרנש היה מוקסם מהפגישה הבלתי צפויה עם אשה יפה ועדינה זו. יהודית המשיכה וסיפרה לו שתבוא בכל ערב לעדכן אותו על מצב העיר.
"אם אכן את דוברת אמת, ואם תעזרי לי לכבוש את העיר, אשא אותך לאשה" הבטיח לה הולופרנש. הוא ציווה על חייליו לאפשר לה לצאת ולבוא אל המחנה באופן חופשי.
יהודית שבה אל העיר ועידכנה את עוזיהו כי ה' הצליח את דרכה, וכי הישועה קרובה לבוא.
בלילה השלישי, הזמין הולופרנש את יהודית לסעודה אצלו באוהל. הוא ציווה לבל יכנס אליו איש. במרכז האוהל עמד שולחן עמוס לעייפה עם משקאות ומעדנים, אולם יהודית אמרה כי היא הביאה עמה מאכלים משלה והיא תאכל רק מהם.
גבינת יהודית היתה טעימה להפליא אך מלוחה מאוד. הולופרנש, שהיה זללן לא קטן, מילא את כריסו מהגבינה הטעימה. כשהצמא החל להציק לו, שתה המצביא המשולהב מיינה של יהודית, עד שתוך זמן קצר שכב שיכור כלוט.
"חזקני, אלוקי, רק הפעם"! קראה יהודית את תפילת שמשון הגיבור לפני שמוטט את הבית על הפלישתים. היא התגברה על פחדה, ניגשה אל הקיר, שם היתה תלויה חרב הולופרנש. ביד רועדת ובכוחות על-אנושיים הניפה יהודית את החרב, וכרתה את ראשו של העריץ.
היא עטפה את הראש הכרות בצעיף, וכעבור רגעים אחדים יצאה מן המחנה, כפי שעשתה בלילות הקודמים, כאילו לא אירע דבר.
היא מיהרה אל העיר, והראתה לעוזיהו את ה"מציאה" שהביאה. הוא ניסה להביע את רגשי תודתו, אך היא קטעה אותו: "אל לנו לאבד רגע" אמרה בתקיפות. "צווה מיד על אנשיך שיפתחו בהתקפה. החיילים המופתעים ירוצו אל אוהל מצביאם וימצאוהו כרות ראש, ויפוצו לכל רוח – הנצחון יהיה שלם ומלא".
התוכנית הצליחה, וכך ניצלה העיר בתול בזכות אשת חיל – יהודית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה