מספר הרב אשר י׳ אבידן:
אביו של הרב דרוקמן נפטר בגיל צעיר יחסית, ואנחנו — תלמידי הישיבה הגבוהה — לא זכינו להכירו. אך את אימו של הרב הכרנו היטב. בכל שבת הייתה מתארחת בביתו. הרב היה בן יחיד, ולכן אירח אותה אצלו בכל השבתות. בימי שישי דאג לנהג שיביא אותה מגבעתיים למרכז שפירא. וכאשר הגיע זמן חזרתה במוצאי השבת, היה הרב עצמו מלווה אותה אל הרכב, ורק לאחר שעלתה ונסעה היה שב למקומו.
במשך שנים השתדל הרב לסעוד עם אימו ארוחת צוהריים. לא משנה היכן נמצא באותה שעה בארץ — כאשר הגיעה שעת הארוחה, היה משתדל לנסוע אליה. גם אם היה באמצע דיונים בכנסת, היה קם, נוסע, סועד איתה ארוחת צוהריים, ממתין עד שתלך לנוח — ואז נפרד ממנה וחוזר לירושלים. בימי זקנותה אף עברה האם להתגורר בביתו של הרב לכמה חודשים.
את הדברים האלה ראינו יום יום, אך מה שסיפר לנו נהגו של הרב, אליעזר ירמיהו ז״ל, הפתיע אפילו אותנו. יום אחד, לאחר שסיימו את כל ענייני העבודה בירושלים, בסביבות השעה שתים עשרה בלילה, חשב הנהג שסוף סוף יסתיים היום ויוכלו לשוב הביתה. אך הרב התנצל ואמר כי היום עדיין לא הגיע לסיומו. אימו נמצאת בנופש בים המלח, והיא ביקשה שלפני שילכו לישון, יבוא לומר לה לילה טוב.
וכך נסעו מירושלים אל בית המלון שבים המלח — נסיעה של יותר משעה. הרב נכנס אל אימו, ישב עימה רבע שעה, שוחח עימה במאור פנים — ואז יצאו לדרך חזרה. אל מרכז שפירא הגיעו רק אחרי שלוש לפנות בוקר. לפני שנפרד מהנהג, אמר לו הרב, "בשש בבוקר אצלי". שלוש שעות שינה בלבד נותרו לו באותו לילה. אבל בשביל לכבד את אימו, לומר לה לילה טוב פנים אל פנים ולשבת עימה כמה דקות — היה הדבר מובן מאליו.
כיבוד אם שאין לו שיעור
מספר אפרים מאיר:
בתקופה שלפני הבחירות לכנסת ה־11 הייתה אימו של הרב חולה. באותם ימים השתתף הרב בישיבות מטה בלשכת ראש הממשלה, יצחק שמיר, כהכנה לבחירות המתקרבות. ישיבות אלו היו בעלות חשיבות ציבורית רבה, ואף על פי כן, הקפיד הרב לצאת מהן טרם סיומן, כדי לבקר את אימו החולה ולשבת עימה לארוחת צוהריים.
הדבר העמיס על סדר יומו הצפוף ממילא והגביר את המתח שהיה נתון בו, אך גם כאן גילה הרב את מחויבותו הבלתי מתפשרת והקפיד לבקר את אימו למרות הכול.
אימו של הרב נפטרה זמן קצר לאחר הבחירות, במהלך המשא ומתן הקואליציוני להקמת הממשלה. כשהגיע יצחק שמיר לנחם את הרב, הוא ישב זמן מה בדממה, ואז אמר בפשטות האופיינית לו לנוכחים במקום, "הייתם צריכים ללמוד כיבוד אם מהרב דרוקמן". יצחק שמיר היה ידוע כאיש מעשה, חסכן במילים ורחוק מהגזמה. וכשהוא אמר משפט כזה — היה ברור לכולם עד כמה עמוקה ומוחשית הייתה מצוות כיבוד האם בחייו של הרב.
שיעור בהלכות כיבוד אם
מוסיף ומספר הרב אשר י׳ אבידן:
יום אחד ישבנו, תלמידי הישיבה הגבוהה, בביתו של הרב. השיעור היה אמור להסתיים בשעה אחת וחצי בצוהריים, אך עשר דקות אחרי השעה אחת נפתחה הדלת ואימו של הרב, שבאותם חודשים התגוררה בביתו, הופיעה. היא עמדה בכניסה ואמרה, "חיים, אני רעבה. אין איש בבית. . . מה אני עושה?".
הרב הביט בה לרגע ואז פנה אלינו, התלמידים, ואמר שתי מילים בלבד, בלי שום היסוס — "השיעור הסתיים!". בלי הסברים, בלי התנצלות, בלי התחכמות. פשוט, ברור, נחרץ. השיעור נגמר — כי אימא רעבה. הוא קם, ניגש אליה ונכנס לדאוג לה לארוחת צוהריים. ואנחנו — חבורה של תלמידים צעירים — חזרנו לבית המדרש עם שיעור גדול שלא נכתב בדפים ולא נמסר בעל־פה, שיעור מדויק בהלכות כיבוד הורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה