פעם אכלה אצלנו בשולחן שבת בחורה אחת שסיפרה לנו שהיא היתה פעם חילונית טיילה בכל העולם וניסתה למצות את כל ההנאות של החיים וכעת היא "חוזרת בתשובה". לא שאלנו "איך" ו"למה" מטעמי נימוס. אבל היא המשיכה ואמרה: אתם רוצים לדעת "למה"?
ובכן, היא סיפרה. גדלתי במשפחה דתית\מסורתית וקנאתי בעולם החילוני שיש בו הכל (כך חשבתי). כשהגעתי לתיכון החלטתי: "אני אעשה מה שבא לי" - "אני אהנה מהחיים!"
חייתי כפי שמתחשק לי. לקחתי מכל הנאות העולם. כסף. טיולים. הכל. נכון שזה לא היה זה. אבל ההנאות של הרגע היו חזקות מידי, וזהו, הייתי שם.
הדבר שאותו אהבתי יותר מהכל, היתה ה"צלילה". הייתי צוללת לעיתים קרובות. זה נוף מדהים. אתה מחובר עם עצמך ועם המים ועם העולם. בשקט עולמי. ביופי שלא מהעולם הזה. אתה מכיר את העולם באופן בלתי אמצעי. צללתי. התקדמתי שלב אחרי שלב. לפני כל שלב, היא סיפרה לנו, צריכים לעבור מבחן אצל 'בוחן' שמוסמך לכך ומקבלים 'הרשאה' לצלול לעומקים יותר גדולים, להדריך אחרים וכו'. במבחן האחרון שלי נתבקשתי לצלול לעומק היותר גדול שלי עם מכלי אויר דחוס ולעלות בקצב הנכון. עליה מהירה - זה ידוע - מסוכנת מאוד.
יצאתי לצלילה בבוקר של יום שטוף שמש באילת כשהאור הבהיר הזה מאיר גם את המעמקים.
יצאתי עם בוחן מומחה שישב בסירה לראות אם אני עושה את הכל כראוי. הוא בדק את המכשירים הצינורות המכלים והכל לראות שהכנתי את הכל כראוי, ואני ירדתי לתוך המים השלווים והשקטים. הגעתי לעומק שלי, כמה עשרות מטרים וזהו המבחן שלי כבר מאחרי, הכל היה יפה כל כך ונפלא.
רק... שלפתע הרגשתי שהאויר לא מגיע. הסתכלתי על המכשירים וראיתי שהצינור המחבר בין המכלים למסכת החמצן פשוט... קרוע. לא היה כל כך ברור לי כיצד? הרי בדקתי את הכל כל כך טוב לפני שירדתי. זה לא מבחן. זה חיים! האויר התחיל לאזול לי. באחת הבנתי. זהו - זה הסוף!
בעומק כזה - מה אפשר לעשות כעת? אני לבד במעמקים!
אני יודעת שאני לא יכולה לעלות למעלה כל כך מהר. עד שאעלה - אחנק. טלפון? צעקות!! מי ישמע אותי? הכל מים! שקט כל כך. הבוחן שלמעלה? הוא לא יכול להעלות בדעתו תקלה שכזו. הצינורות הללו שמזרימים את האויר עשוים מחומרים חזקים, החיים תלוים בהם. הם נבדקים בקפדנות לפני כל צלילה וגם היום הם נבדקו. הוא לא יעלה על דעתו תקלה שכזו.
אין דרך לקרוא לו! זהו - זה הסוף. עד שהוא יתעורר לראות למה אני לא עולה - זה יהיה מאוחר מידי. כשהמחשבות הללו עוברות לי בראש. כשהבנתי שזה הסוף שלי. אז קרה לי מה שקורה לאחרים במצבי, כל תמונות חיים עברו במהירות מול עיני. סיכמתי את החיים שלי שם במעמקים. נזכרתי בילדותי. נזכרתי בהכל. נזכרתי באלוקים. נזכרתי שעזבתי אותו, שחשבתי שאני יכולה להתנהל לבד בלעדיו. הבנתי באחת שהגעתי לרגע התשלום. באותו רגע הרגשתי אותו כל כך קרוב. כאילו הוא לידי שם במצולות. באותה שעה כשאני נאבקת על כל טיפת אויר. אמרתי לו בפה שכבר היה מלא מים: אבא! אבא. טעיתי! הלכתי בדרכים לא נכונות. תוציא אותי מפה!
אהיה לך בת טובה! זהו - איבדתי את הכרה. ו...
אחרי כמה ימים התעוררתי בבית החולים. נשמתי. נשמתי במלא כוחי וזה היה אויר. נשמתי ונשמתי שוב ושוב. התענגתי על כל נשימה ונשימה. גם היום - היא סיפרה - אני נושמת אחרת מכל אדם אחר. כל הזמן בתודעה שלי שלנשום זה לא כל כך פשוט. אני כל פעם נזכרת מחדש במאבק ההוא על כל טיפת אויר ואני מודה על כל נשימה ונשימה.
מה קרה? איך ניצלתי?
ובכן הבוחן שישב בסירה לא היה יכול לראות דבר מעומק כל כך גדול. גם קצב הבועות שעולה מן הים לא יכול היה לספר לו משהו מעומק של עשרות מטרים. אולי משהו קרה לו אולי מישהו קרא לו. הוא החליט לצלול אולי לראות כיצד אני צוללת. אולי להנות מהמים. בכל מקרה זה לא היה חלק מהמבחן. הוא שם על עצמו מכלים ומסכה של חמצן, צלל, הגיע אלי וראה אותי בלי הכרה. הצינור קרוע, ואני מפרפרת עם עיניים עצומות.
הוא הבין שבעומק של כמה עשרות מטרים אין לי הרבה סיכוים לחיות אבל הוא החליט לנסות.
מיד הוא חיבר את צינור האויר מהמכלים שלו למסכת החמצן שלי והחל להעלות אותי במהירות למעלה. הוא סיכן את חייו - אני יודעת. גם הוא נאבק על כל טיפת אויר והיה מעביר את צינור החיים שלו ממנו אלי, ממני אליו. כל זמן בעליה חפוזה. זהו, הוא הגיע למעלה. טלפון בהול,
מסוק חילוץ, בית חולים, טיפול נמרץ, תא לחץ - גם הוא וגם אני. פרפרתי כמה ימים בין חיים למוות. כוחות החיים ניצחו, והנה אני בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה