זה קרה בימים הסמוכים לחנוכה בשנת תשס"ג. הרב בנימין שיימן, שליח חב"ד בעיר דס-פליינס בדרום מדינת אילינוי שבארה"ב, יצא לביקור שגרתי בכלא בעל סיווג ביטחוני מֵרבי, בעיר צ'סטר.
בית-הסוהר הזה הוא אחד מכמה בתי-סוהר במדינת אילינוי, שבהם הרב שיימן נוהג לבקר בקביעות. לקראת כל חג הוא דואג להביא לאסירים היהודים ציוד וחומרי הסברה הקשורים בחג. האסירים מצפים לו בכיליון עיניים.
הגעתי למקום עמוס בעלונים ובחוברות על חנוכה, מספר הרב שיימן. כתמיד, ניגשתי תחילה אל הצ'פליין (קצין הדת) של הכלא, וביקשתי את אישורו לחומר שבכוונתי לחלק.
הצ'פליין הזה, מייק גרין שמו, בן 43, היה כומר פרוטסטנטי אדוק. עם זה, רחש יחס חם וידידותי לאסירים היהודים. במאמר בעיתון כתב פעם אחת, בהסתמך על הפסוק 'ואברכה מברכיך' שנאמר לאברהם, כי יבורכו כל המברכים את צאצאיו של אברהם אבינו. הוא אף שמר זוג תפילין במשרדו למקרה שאסיר יהודי יהיה זקוק לתפילין ויבקש להניחן.
הצגתי לפניו את החומרים, ובהם עלון לחנוכה. בעלון הובאו סיפור נס החנוכה, הלכות החג, מנהגיו וסמליו, וכמובן הדרכה מעשית להדלקת הנרות בשמונת ימי החנוכה. בעמוד האחורי של העלון הוגש מרשם להכנת לביבות. פורטו שם גם מסורות של עדות ישראל לדרכי הכנת הלביבות – לביבות מתוקות או לביבות גבינה, לביבות מלוחות או עם ריבה וכדומה.
הכומר עיין בעלון וסקר את כל עמודיו. כשהגיע למתכון, בחן היטב את המרשם. לא הופתעתי, כי על-פי מבנה גופו נראה היה שהוא מבין באוכל... כשסיים, השמיע לפתע קריאת התפעלות: 'בדיוק לביבות כאלו הייתה סבתי מכינה'.
המשפט הזה דרך את חושיי. שאלתי מיד: סבתך לא הייתה אף היא פרוטסטנטית אדוקה?!.
הכומר השיב בפשטות כי סבתו הייתה יהודייה, אך היא ובעלה (הלא-יהודי) שמרו את זהותה היהודית בסוד. הם נפטרו בעודו ילד קטן, והוא זוכר ביקורים משותפים איתם בבית-עלמין יהודי, ואת טעם לביבות תפוחי-האדמה שהייתה הסבתא מכינה בחנוכה.
הכומר חייך והוסיף: 'תמיד ידעתי שאני רבע יהודי, שכן חוץ מהסבתא, סבי והורי אבי הם אירים'.
דברי הכומר הלמו בי. בעוד הוא מדבר קלטתי שבעצם הצ'פליין שלפניי הוא יהודי! בררתי את מילותיי בזהירות והתחלתי להסביר לו שהואיל ואימו היא בתה של הסבתא היהודייה, הרי שהוא יהודי 'מלא' ולא 'רבע יהודי' בלבד, כי על-פי ההלכה, האם היא הקובעת את מעמדו של היהודי.
עכשיו היה תורו של הכומר להישאר המום. תחילה התקשה לקבל את התגלית החדשה, אך אט-אט התאושש והדברים חדרו להכרתו.
בו-במקום הצעתי לו להניח תפילין. הוא נענה בחפץ לב. כרכתי את רצועות התפילין על זרועו וראשו ואמרתי איתו 'שמע ישראל'. הוא היה נרגש ועם זה הייתה לו הרגשה מוזרה בגלל הניגוד הבולט והצורם בין הנחת התפילין ובין כל מה שהוא מייצג.
הרב שיימן חזר לביתו נסער מהגילוי. הוא לא הסתפק בעדותו של הכומר, אלא רצה לוודא את הדברים. הכומר סיפר לו על דודה זקנה שלו, המתגוררת בעיר פאוריה באילינוי. באמצעות שליח חב"ד בעיר, הרב אלי לנגזם, יצר קשר עם האישה הזקנה והוא והכומר נסעו אליה.
הדודה אישרה מיד את סיפורו של הכומר. היא העידה כי היא זוכרת היטב את ברית-המילה של מייק, כאשר נקרא שמו בישראל 'מרדכי חיים'!
הדודה הזהירה את מייק לבל יקומם עליו את אביו כאשר פתאום יציג את עצמו כיהודי, כי האב בוודאי יזעם. מייק הסביר לה כי הוא מבוגר דיו והוא יודע כיצד להתנהל עם אביו.
מייק החל אט-אט להתקרב ליהדות, ממשיך הרב שיימן בסיפורו המדהים. הוא אכן נזהר שלא לחשוף מוקדם מדיי לפני הוריו את התהליך העובר עליו. עבר זמן עד שהעז להעלות את העניין באוזני אימו היהודייה.
הוא התחיל לקיים מצוות בסיסיות, והתקדם צעד אחר צעד. התגובות במשפחתו היו מעורבות, וכמובן לא-פשוטות. גם הכמרים, עמיתיו לשעבר, וכמו-כן אסירים שהכירו אותו והאמינו בו, לא הקלו עליו את התפנית.
האתגר שעמד לפניו היה קשה ומורכב: היה עליו ללמוד את היהדות שלא הכיר, וגם לשרש מתודעתו מושגים אחרים, להבדיל.
מעניינת מאוד הייתה תגובתה של אשתו. כשהיא שמעה שבעצם בעלה יהודי, העירה, כי עתה היא מבינה סוף-סוף מדוע תרם תמיד לארגון 'בני ברית' ול'קרן הקיימת לישראל'.
מייק גרין לא הסתפק בשיבתו אל היהדות, אלא פנה אל השר הממונה על בתי-הסוהר בבקשה לאפשר לו להמשיך בתפקידו כצ'פליין, אך הפעם כראביי יהודי ולא ככומר פרוטסטנטי. האישור המיוחל ניתן לבסוף, ובתעודה החדשה הוצמד לשמו התואר: 'ראביי יהודי'.
וכל זה בזכות מתכון ללביבות בעלון החנוכה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה