השכינה בגיא צלמוות

יונתן פולארד: הרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה תמיד אומר לי כי מה ששומר עלי בכל השנים הקשות בבית הכלא זו השכינה. אינני מבין מהי שכינה, אבל באמת זה פלא שאני בחיים אחרי שבע שנים בצינוק. צינוק זה מקום שנועד לשבור את רוחו של האדם, להסיר ממנו צלם אנוש. מאוד קשה להחזיק מעמד בתנאים כאלה חודש או חודשיים. הרבה מתאבדים או מאבדים את השפיות שלהם.

אני הייתי שם שנים על שנים — עשרים ושבע שנים. אין בכל ארצות הברית מישהו שיושב עשרים ושבע שנים על ריגול. נדמה לי שאין בכל העולם מישהו כזה. אי אפשר להחזיק מעמד. אין לי הסבר אחר כיצד הצלחתי להחזיק מעמד בכלא כל כך הרבה שנים בלי ההסבר של הרב אליהו.

כשהרב אמר לי שהשכינה איתי, שאלתי אותו האם משמעות הדבר היא שגם השכינה בכלא. זו הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו. הוא אמר לי שעל זה נאמר הפסוק בתהילים (כג): ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי״. הוא אמר לי יש ניקוד רגיל לפסוק, אבל יש אפשרות לשים את הפסיק במקום אחר: ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא״ — זה אני יושב בכלא לא מפחיד אותי. ״רָע — כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ — מה שרע הוא זה שאתה עמדי בתוך הכלא, וזו גלות השכינה.

שבת בכלא עם המהריל דיסקין

מעשה שהיה בעיר בריסק לפני כמאה וחמישים שנה. באחת מלילות שבת יצאו תושבי העיר היהודים להפגין נגד מחללי שבת. המשטרה המקומית כעסה על ההתקהלות הבלתי חוקית ועצרה את ראש הקהל. ההפגנה התפזרה וראש הקהל הובל באזיקים לבית האסורים.

צערו היה רב לשבת בבית הסוהר בשבת, ללא קידוש, ללא סעודת שבת, הרחק מהמשפחה, בודד, מי יודע מה יהיה גזר דינו?

חלפו שעתיים של צער והנה בפתח החדר נראה הגאון הקדוש מהרי״ל דיסקין (רבה של בריסק ולאחר מכן רבה של ירושלים). המשטרה החליטה לעצור גם אותו כרב העיר על שהיה שותף להחלטה להפגין.

והנה אורו עיניו של ראש הקהל. "הכל היה כדאי" לחש לעצמו: "הכל היה כדאי בשביל להיות שבת אחת במחיצת המהרי״ל דיסקין".

הגנבת של התיקים הזרים

סיפור מדהים ומזעזע סופר על אשה אחת שהיה לה מן שגעון שכל תיק שהיתה רואה היתה פותחת אותו, מחטטת וסוגרת.

עגמת נפש גדולה היתה לבני ביתה שהלכו אתה כמה פעמים ברחוב וללא הודעה מוקדמת רצה לכיוון בחור ישיבה שנסחב עם תיק בדרכו לישיבה, ובחמת זעם קפצה לעבר התיק, פתחה, חיטטה ובמקרה הטוב… סגרה!

וכך היה עם אשה שהלכה עם תיק צד וכך עם זקנה עם סל ובעצם עם מי לא…

הקש ששבר את גב הגמל אירע בחתונה בה השתתפה אשה. והנה היא רואה אשה שנכנסה לאולם עם… תיק כמובן! ומיודעתינו קפצה לה על התיק ופתחה אותו…

בעלת התיק היתה אשה שידעה לצעוק! והיא הפעילה את כל הווליום ופתחה עליה בצעקות: "גנבת! ! ! חצופה! ! ! חטטנית! ! !" ותהום כל העיר.

הבנים של אותה אשה כבר לא יכלו לשאת את הבזיונות. לקחו אותה לביתה, הושיבו אותה בסלון ואמרו לה: "אמא שלנו, די! עד כאן! עד מתי נסבול בזיונות? הרי את יודעת אנחנו עוד מעט נכנסים לתקופת שידוכין ואף אחת לא תרצה שווגרת כזאת! למה את עושה את זה?"

פתחה האמא ואמרה:

"בני היקרים! אתם יודעים שאני ניצולת שואה ומה שאני עברתי שם שאף אחד מכם לא יתנסה בזה!"

וכאן היא סיפרה מה שמעולם לא העיזה לספר להם.

"שנה לאחר שנישאתי פרצה השואה. בעלי (הקודם) נרצח באכזריות על ידי הנאצים ימח שמם ונשארתי לבדי כשעובר בחודש מתקדם בבטני. ויהי כי כלו חדשיו ילדתי בן במזל טוב. כמובן שדאגתי כל הזמן להחביא אותו מעיניהם השטניות של הגרמנים. אלא שיום אחד שלחו אותנו ברכבת למחנות עבודה. בדרך לרכבת הלכתי כשבידי שני תיקים. תיק אחד עם כל מיני סמרטוטים ובתיק השני… בני בכורי מחמד עיני!

רגע לפני שאני עולה לרכבת מפקד האס אס צועק: 'את עם השני תיקים תזרקי מיד תיק אחד!'

וכמובן, מהרתי לזרוק את התיק עם הסמרטוטים. עליתי לרכבת. הרכבת פתחה בנסיעה. פתחתי את התיק כדי להוציא את התינוק. כמה חשכו עיני שבטעות זרקתי את התיק שבו היה התינוק… ומאותו יום קבלתי הפרעה נפשית. כל פעם שאני רואה תיק אני מחפשת את הילד שלי שם… עכשיו אתם מבינים מה עובר עלי!"

סבו של הבן איש חי והשבועה המחרידה

מספרים על סבו של הבן איש חי, שפעם בא אדם אחד שרצה להישבע שבועת שקר בבית דין. אמר לו סבו של הבן איש חי: "אתה חושב שאני אשביע אותך בספר תורה? אני אשביעך בשני לוחות הברית!" והוא פנה לשמש ואמר לו: "לך ותטבול במקווה, ואחר כך תביא את שני לוחות הברית."

אותו אדם שמע זאת ומיד אמר: "אני מתחרט ואני מוכן לשלם." אמר לו הרב: "תודה ששיקרת" — ואכן הוא הודה ששיקר. לאחר מכן הוא ביקש שיראו לו את שני לוחות הברית. הלך השמש והראה לו את השל״ה הקדוש, שכתוב עליו "שני לוחות הברית". אמר לו אותו אדם: "אילו ידעתי זאת, הייתי נשבע."

כבודו של המנוח בספר התורה

באחד מבתי הכנסת בירושלים הלך לבית עולמו אדם שהיה מקובל ואהוד על כל המתפללים. זמן קצר לפני פטירתו, עלה בידי המנוח לקיים בעצמו מצוות עשה של כתיבת ספר תורה, וזאת למרות שלא עסק בסת״ם מימיו. בספר היו שגיאות רבות, ואף על פי כן, החליטו הקהל כי עד תום שנת האבל ישמש ס״ת זה כספר העיקרי לקריאה בתורה.

אחד מן המתפללים, אשר חשש כי אי אפשר לצאת בספר זה ידי חובת הקריאה, פנה לרב ז״ק בבקשה לעזרה, ויחדיו הלכו למרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל שיפסוק להם בנדון. השעה הייתה אחרי 23: 00 בלילה ובכל זאת קיבל אותם הרב במאור פנים והאזין בסבלנות לדבריהם.

"אתם כאן עם רכב?" שאל הרב. "אם כן, בואו וניסע לבית הכנסת".

כך, באמצע הלילה, נסעו עם הרב לבדוק את רמת הכשרות של ספר התורה. משהגיעו לבית הכנסת, גילו שהוא נעול וכבר חשבו להחזיר את הרב לביתו, אך להפתעתם הורה להם הרב לבדוק האם יש חלון לא נעול. בדיקה קצרה גילתה חלון אחד שאכן היה פתוח.

"הבה ניכנס," אמר הרב וקפץ פנימה מבעד לחלון. הרב עבר על הספר וראה כי אכן רבו בו השגיאות. "לכבודו של המנוח ראוי להגיה את הספר, אולם לעת עתה אין לקרוא בו".

לקח הרב פתק ורשם: "אין לקרוא בספר זה עד אשר יעבור הגהה מראשו ועד סופו, מרדכי אליהו". את הפתק הוא חיבר באטבים אל הספר. למחרת, כאשר פתחו הציבור את ספר התורה וראו את דברי הרב, קיבלו על עצמם בו במקום לשלוח את הספר להגהה.

(הרב אליהו פרג׳ון)

התשובה מתחילה בהכרת החטא

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו… ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים"

היה רגיל מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל לומר דברי התעוררות לתשעה באב, ובתוך דבריו היה אומר: אנו אומרים בסוף מגילת איכה (ה', כ״א-כ״ב): "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד". ושוב אנו חוזרים ואומרים: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". ומה הטעם שאנו חוזרים וכופלים פסוק זה? משום שאנו רוצים לסיים בדבר טוב וחיובי.

חכם מנשה שלו ע״ה היה אומר בשם בעל ה״בן איש חי" זיע״א: מעשה באדם אחד שהיה לו מפעל גדול, ובנו היה עובד במפעל ומקבל משכורת כמו כל העובדים. פעם אחת שאל הבן את חברו לעבודה: הרי אני ואתה מקבלים את אותה משכורת עבור עבודתנו, וכיצד כבר קנית דירה ורכב ואתה גם תמיד לבוש בבגדים נאים?

אמר לו חברו: אני כותב בסיכום החודשי שייצרתי מאה חבילות כאשר בפועל ייצרתי מאה ועשרים חבילות, מאה אני נותן לבעל הבית ואת העשרים הנותרות אני לוקח לעצמי ומוכר אותם, ומזה אני מתפרנס בכבוד. אמר הבן: אם כן גם אני אעשה זאת, וכן היה. והנה, כשערך אביו את הסיכום השנתי הוא מוצא שיש לו הפסדים עצומים.

הוא התחיל לחקור זאת, וגילה את מה שהיה עושה אותו עובד. אמר לו בעל הבית: תגיש מכתב התפטרות ותלך בלי פיצויים, אחרת אני אמסור אותך למשטרה ויהיה מזה פרסום גדול. בלית בררה כך עשה אותו עובד. כשראה האב שגם יד בנו במעל, קם ונתן לו סטירה.

אמר לו הבן: הרי אותו עובד לימד אותי ומדוע אותי אתה מכה, ואותו אתה משלח? אמר לו אביו: את אותו עובד אני יכול לזרוק מהעבודה, אבל את הבן שלי לא, וכל מטרתי היא רק כדי לחנך אותך. לכן, אנו מסיימים: "כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" – כי הרי משמע שאנו הבנים שלך, ואנו מבקשים וחוזרים בשל כך: "השיבנו ה' אליך ונשובה".

טייסים אמריקאים בלב סרביה הכובשת

בשנת 1944, בעלות הברית פתחו במערכת הפצצות מאסיבית ואינטנסיבית נגד שדות הנפט בפלואשט, רומניה. מתקנים אלו סיפקו כ-35% מתצרוכת הדלק של מכונת המלחמה הנאצית, והיו יעד אסטרטגי עליון.

מטוסי המפציצים האמריקאים (מתוך הכוח האווירי ה-15) המריאו מבסיסים בדרום איטליה וטסו מעל שמי יוגוסלביה בדרכם לרומניה.

הנאצים הגנו על פלואשט באש נ״מ כבדה ובמטוסי קרב. כתוצאה מכך, מאות מפציצים אמריקאים נפגעו. הטייסים ואנשי הצוות שנאלצו לנטוש את מטוסיהם הבוערים, צנחו אל תוך השטח ההררי והמיוער של סרביה (חלק מיוגוסלביה הכבושה).

הגרמנים פתחו במצוד נרחב אחר הטייסים הנופלים. מי שמצאו אותם ראשונים היו חקלאים ומקומיים סרבים, לצד כוחות המחתרת הצ׳טניקים (Chetniks) – לוחמי גרילה מלוכניים בהנהגתו של גנרל דראז׳ה מיכאילוביץ'.

אף על פי שהאוכלוסייה המקומית סבלה מרעב, מעוני ומעונשים קולקטיביים אכזריים מצד הנאצים (שהיו מוציאים להורג כפרים שלמים על סיוע לבעלות הברית), הסרבים קיבלו את הטייסים בזרועות פתוחות:

הם חלקו איתם את מעט האוכל שנותר להם (לחם, חלב וגבינה). הם ויתרו על מיטותיהם והחביאו את האמריקאים באסמים וביערות. לוחמיו של מיכאילוביץ' הקימו מעטפת אבטחה היקפית כדי למנוע מהפטרולים הגרמניים להתקרב.

בתוך חודשים ספורים הצטברו בכפר ההררי הקטן פרניאני מאות טייסים אמריקאים פצועים ותשושים, שהמתינו לנס.

כאן הסיפור מסתבך פוליטית. ביוגוסלביה התחוללה מלחמת אזרחים במקביל למלחמת העולם השנייה. מצד אחד עמדו הצ׳טניקים (המלוכנים והאנטי-קומוניסטים), ומצד שני עמדו הפרטיזנים הקומוניסטים בהנהגת טיטו.

ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ׳רצ׳יל, שוכנע (בעקבות דיווחים מודיעיניים שהתבררו לימים כמוטים או מושפעים מסוכנים כפולים) שהצ׳טניקים משתפים פעולה עם הגרמנים ושטיטו הוא הכוח האפקטיבי יותר. בעקבות זאת, בעלות הברית הפסיקו לחלוטין את התמיכה במיכאילוביץ' והעבירו את כל כובד משקלן לטיטו.

כאשר הטייסים האמריקאים המוסתרים הצליחו לשלוח אותות רדיו לאיטליה ולבקש חילוץ, הפיקוד הבריטי והאמריקאי נתקלו בדילמה: איך מחלצים מאות חיילים משטח שנשלט על ידי מנהיג שהוכרז רשמית כ״בוגד״ וננטש על ידי המערב?

סוכנות הביון האמריקאית, ה-OSS (הגלגול המוקדם של ה-CIA), החליטה לפעול. הם הקימו צוות חילוץ מיוחד בן שלושה אנשים בראשות לייטננט ג׳ורג' מוסולין (אמריקאי ממוצא סרבי), שצנח בחשאי לתוך יוגוסלביה באוגוסט 1944.

כדי לפנות מאות אנשים, לא היה די בצניחה או במטוסים קטנים. היה צורך במטוסי תובלה ענקיים מסוג C-47 דקוטה. אך באזור ההררי לא היה שום מסלול נחיתה.

הפתרון היה מטורף: תחת אפם של הגרמנים, שהחזיקו חיל מצב במרחק של קילומטרים ספורים בלבד, מאות כפריים סרבים וטייסים אמריקאים בנו מסלול נחיתה מאולתר על צלע הר בפרניאני. העבודה נעשתה בידיים חשופות, באמצעות מגוון כלי עבודה בסיסיים, שוורים ועגלות. הם פינו סלעים, כרתו עצים ויישרו את האדמה הבוצית. כדי לא לעורר את חשד הגרמנים, העבודות נעשו בעיקר בלילות או תחת מסווה.

בלילות ה-9 וה-10 באוגוסט 1944, רכבת אווירית נועזת יצאה לדרך. מטוסי C-47 אמריקאים, מלווים במטוסי קרב שהעניקו חיפוי אווירי, החלו לנחות בזה אחר זה על מסלול העפר הצר והמסוכן על ההר.

הנחיתות וההמראות התבצעו בחשכה מוחלטת. כדי לסמן את מסלול הנחיתה לטייסים, המקומיים החזיקו לפידים בוערים ופנסי מטוסים שפורקו.

החילוץ היה דרמטי: המטוסים נחתו, הטייסים האמריקאים המורעבים והפצועים הועלו במהירות, והמטוסים המריאו מיד בחזרה לאיטליה. הכפריים הסרבים, שחלקם היו יחפים, נפרדו מהאמריקאים בדמעות, וחלק מהטייסים האמריקאים העניקו להם את נעליהם ואת מדיהם לאות תודה.

במהלך המבצע, שנמשך מספר חודשים עד סוף 1944, חולצו לפחות 432 אמריקאים ועוד כ-80 אנשי צוות ממדינות אחרות (בריטים, צרפתים, רוסים ואיטלקים).

למרות ההצלחה הפנומנלית של מבצע הליארד, הסיפור שלו נשמר בסוד ונשאר עלום במשך עשרות שנים מהסיבות הבאות: ארצות הברית והבריטים לא רצו להביך את השליט הקומוניסטי החדש של יוגוסלביה, טיטו, שהפך לבן ברית חשוב של המערב נגד ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה.

בתום המלחמה, כוחותיו של טיטו תפסו את גנרל מיכאילוביץ'. הוא נשפט במשפט ראווה באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים, והוצא להורג בידי כיתת יורים ב-1946. הטייסים האמריקאים שחולצו ניסו להקים קול צעקה, לטוס ליוגוסלביה ולהעיד לטובתו, אך הממשל האמריקאי מנע זאת מהם כדי לא ליצור משבר דיפלומטי.

בשנת 1948, נשיא ארה״ב הארי טרומן העניק בחשאי למיכאילוביץ' את אות ״לגיון ההצטיינות״ (Legion of Merit) הגבוה, אך האות הוענקה למשפחתו רק בשנת 2005 כדי לא לפגוע ביחסים הבינלאומיים. הסיפור המלא נחשף לציבור הרחב רק בשנים האחרונות, בעיקר בזכות ספרים כמו "The Forgotten 500" מאת גרגורי פרימן.

ניק לאוורי המגן שחזר לקרב

ניק "המכונה" לאוורי הוא קצין מקצועי בכיר (Chief Warrant Officer) בכוחות המיוחדים של צבא ארה״ב ("הכומתות הירוקות"). סיפורו נחשב לאחד מסיפורי הגבורה, החוסן המנטלי והנחישות המדהימים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית.

בשנת 2013, במהלך סבב הלחימה השני שלו באפגניסטן, הצוות של ניק נפל קורבן למה שמכונה בצבא ארה״ב "פיגוע מבפנים" — חייל מצבא אפגניסטן שהיה כביכול שותף שלהם, פתח עליהם פתאום באש קטלנית מטווח קצר מאוד (כ-4 מטרים בלבד) באמצעות מקלע כבד מסוג PKM.

במהלך הירי, לאוורי הבחין באחד מחבריו לצוות, חייל צעיר, שהיה חשוף לחלוטין. בלי להסס, לאוורי — אדם חסון בגובה של כ-1. 96 מטרים — השליך את גופו מול קנה המקלע כדי לשמש מגן אנושי לחברו. הוא ספג ארבעה קליעים ישירים ברגל ימין. הצרור ריסק לחלוטין את עצם הירך וקרע את העורק הפמורלי (עורק הירך הראשי). לאוורי איבד כמות עצומה של דם וכמעט מת במהלך הפינוי המוסק.

הוא פונה למרכז הרפואי הצבאי הלאומי "וולטר ריד" בארה״ב. כדי להציל את חייו, הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו הימנית מעל הברך (פציעה שמקשה בהרבה על השיקום בהשוואה לקטיעה מתחת לברך). הוא עבר למעלה מ-30 ניתוחים מורכבים.

במצב כזה, הצבא מציע באופן אוטומטי פרישה רפואית מלאה ומכובדת עם פנסיה קבועה. עבור רוב בני האדם, זה היה סוף השירות הצבאי. אך לאוורי סירב בתוקף לחתום על מסמכי הפרישה. המטרה שלו לא הייתה לחזור לחיים רגילים — המטרה שלו הייתה לחזור לצוות שלו, להילחם בחזית.

לאוורי החל בתוכנית שיקום והרמת משקולות אגרסיבית, אותה כינה "The Dungeon". הוא הפך את החזרה לצבא לאובססיה:

הוא התאמן שעות על גבי שעות רק בלבצע פעולות בסיסיות עם פרוטזה, כמו כניסה ויציאה מהירה מרכבים צבאיים. הוא למד לרוץ, לנתר, לזחול ולשאת משקלים מטורפים על רגל אחת ופרוטזה מכנית. כדי להוכיח לצבא שהוא אינו מהווה נטל או סכנה לחבריו, הוא דרש לעבור את מבחני הכשירות המחמירים ביותר של הכוחות המיוחדים, ללא שום הקלות.

במהלך המבחנים, הוא לא רק עמד בסטנדרטים של לוחמים בריאים, אלא לעיתים קרובות אף עקף אותם. הוא השלים קורסים מפרכים, כולל קורס צלילה קרבית של הכוחות המיוחדים (Combat Diver) — אחד הקורסים הקשים ביותר פיזית בצבא.

בשנת 2015, שנתיים בלבד לאחר הפציעה, לאוורי עשה את הבלתי ייאמן: הוא הוחזר רשמית למעמד מבצעי מלא ונשלח שוב לאפגניסטן ולאזורי לחימה אחרים (כמו אפריקה) להוביל מבצעים מיוחדים.

מדוע קוראים לו "המכונה"?

מעבר למבנה הגוף המאסיבי שלו וצורת העבודה הבלתי מתפשרת שלו, הכינוי קיבל משמעות מיוחדת באחד מסבבי הלחימה החוזרים שלו. הילדים המקומיים באזורי הלחימה, שראו לוחם ענק עם רגל רובוטית מתכתית שרץ ונלחם בחזית, החלו לקרוא לו בשפתם "לוחם מכונה". הכינוי הזה נשאר איתו לתמיד.

ניק לאוורי ממשיך לשרת בשירות פעיל כקצין בכוחות המיוחדים. במקביל, הוא הפך למרצה מבוקש ברחבי העולם בנושאי מנהיגות, חוסן מנטלי ומשמעת עצמית. הוא הקים חברה בשם TeamMCHN וכתב את הספר המצליח "Objective Secure", שבו הוא מסביר את פילוסופיית החיים שלו: איך להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי באמצעות משמעת וביטול תודעת הקורבן.

המשפט המפורסם ביותר שלו שמלווה את סיפורו הוא: "מוטיבציה היא אוברייטד. משמעת עצמית היא מה שמנצח קרבות ובונה חיים".

מפקד שלא שכח את חייליו

בסיומו של יום ראשון ללימודים קיבלתי הודעה מרגשת כל כך מטליה הבר שאיבדה את בעלה הגיבור בעזה:

״הי חנוך, תראה איזה עם יש לנו: אלעד תדמור, המפקד של בעלי זכריה הבר (ז״ל), שמתגורר ליד נהריה, נסע עם בת זוגו היום עד לביתי בנווה דניאל. הם הגיעו בשבע בבוקר כדי ללוות כל אחד מילדיי לבית הספר.

וכך הם עושים בכל שנה מאז שבעלי נפל ב־2024. ״

אשרי העם שאלה מפקדיו. ובהצלחה לילדים החמודים בבית הספר.

הקרביניירה שהציל את האויב

סאלבו ד׳אקוויסטו נולד ב-15 באוקטובר 1920 בנאפולי, למשפחה קתולית אדוקה בעלת ערכים עמוקים של חסד ועזרה לזולת. הוא היה הבכור מבין חמישה ילדים. כבר מנעוריו בלט באופיו הרגוע, בחוש הצדק המפותח שלו ובנטייתו להגן על החלשים.

בשנת 1939, כשהיה בן 19 בלבד, התנדב לצבא והצטרף לקרביניירי – כוח השיטור הלאומי של איטליה, שמילא גם תפקידים צבאיים. בשנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נשלח לשרת בצפון אפריקה (לוב), שם נפצע ואף חלה במלריה. לאחר שהחלים, חזר לאיטליה, עבר קורס מפקדי סיור והועלה לדרגת סמל.

הוא הוצב בנקודת הקרביניירי הקטנה בטורימפייטרה, כפר קטן הממוקם מעט צפונית לרומא.

בספטמבר 1943 עברה איטליה טלטלה אדירה. הממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, והפנתה עורף לגרמניה הנאצית. בתגובה, פלש הצבא הגרמני (הוורמאכט) לאיטליה וכבש את חלקיה המרכזיים והצפוניים. באזור טורימפייטרה, ליד מגדל שמירה ישן בשם פלידורו, התמקמה יחידה של צנחנים גרמנים. המתח בין האוכלוסייה המקומית לבין הכובשים הגרמנים היה בשיאו.

בליל ה-22 בספטמבר 1943, שני צנחנים גרמנים חיטטו בארגזי תחמושת נטושים שהושארו במגדל פלידורו על ידי הצבא האיטלקי. תוך כדי החיטוט, אירעה תאונה: רימון יד התפוצץ בארגז. אחד החיילים הגרמנים נהרג במקום. חייל נוסף נפצע קשה.

למרות שהיה ברור שמדובר בתאונה שנגרמה מרשלנות של החיילים עצמם, מפקד היחידה הגרמנית סירב לקבל זאת. הוא קבע שמדובר בפעולת חבלה מכוונת (חבלה פרטיזנית) של תושבי המקום נגד הרייך השלישי.

למחרת בבוקר, ב-23 בספטמבר, הגיע המפקד הגרמני אל תחנת הקרביניירי המקומית. מפקד התחנה נעדר, וסאלבו ד׳אקוויסטו, שהיה רק בן 22, מצא את עצמו כמפקד בפועל מול הזעם הגרמני. הגרמנים דרשו מד׳אקוויסטו לגלות מיד מי הם "האשמים" בפיצוץ והורו לו לנהל חקירה. סאלבו חקר את האירוע, גילה במהירות שמדובר בתאונה בלבד, והסביר זאת למפקד הגרמני בביטחון ובאומץ. אולם, הגרמנים לא רצו באמת. הם רצו נקמה ודרשו "אשמים".

משראו שסאלבו אינו מספק להם שמות, פתחו הגרמנים בפעולת תגמול אכזרית. הם פשטו על הכפר, עצרו באקראי 22 אזרחים חפים מפשע – חקלאים, עובדי אדמה ועוברי אורח – וביניהם גם את סאלבו ד׳אקוויסטו עצמו.

האזרחים וסאלבו הובלו תחת איומי רובים אל אזור מגדל פלידורו. הגרמנים חילקו להם אתים והורו להם לעשות דבר אחד נורא: לחפור קבר אחים גדול. האזרחים המבועתים הבינו שהם עומדים להיות מוצאים להורג. הם בכו, התפללו וזעקו לחייהם. סאלבו ד׳אקוויסטו ניסה שוב ושוב לדבר אל ליבם של הקצינים הגרמנים, והתעקש שהאנשים האלו אינם קשורים לדבר, אך הגרמנים נותרו אדישים.

כאשר חפירת הקבר כמעט הושלמה, וכיתת היורים הגרמנית כבר נעמדה במקומה מוכנה לפקודה, קיבל סאלבו החלטה הירואית. הוא פנה למפקד הגרמני והכריז: "אני לבדי תכננתי וביצעתי את הפיצוץ. האנשים האלה חפים מפשע ואינם יודעים דבר. שחררו אותם, ואני אשא בעונש".

הגרמנים, שחיפשו "שעיר לעזאזל" רשמי כדי לסגור את התיק ולשמור על כבודם, קיבלו את "הודאתו". הם הורו מיד ל-22 האזרחים המזועזעים לרוץ ולהסתלק מהמקום. האזרחים נסו על נפשם, מביטים לאחור בדמעות ורואים את מושיעם הצעיר נותר לבדו מול כיתת היורים. שניות ספורות לאחר מכן, נשמע מטח היריות. סאלבו ד׳אקוויסטו נרצח במקום. הוא היה בן 22 בלבד במותו.

סיפורו של סאלבו הפך מיד לסמל של הקרבה עילאית. גופתו, שנזרקה לקבר שחפרו האזרחים, הועברה לאחר המלחמה בכבוד רב לנאפולי, והוא נקבר בבזיליקת סנטה קיארה.

בשנת 1945 הוענקה לו המדליה הגבוהה ביותר באיטליה על אומץ לב.

רחובות, בתי ספר, צריפי קרביניירי ואנדרטאות בכל רחבי איטליה קרויים על שמו. דמותו הונצחה בסרט קולנוע וסדרת טלוויזיה מאיטליה.