יום שני, 10 באוגוסט 2026

הטורי זהב והבית חדש בדין תורה

הרב שבדרון בשם החזון איש (שאל אביך ויגדך ח״א קמ׳): ה״טורי זהב״ היה חתנו של ה״בית חדש״, וה״בית חדש״ הבטיח ל״טורי זהב״ להיות סמוך לשולחנו והקציב לו אכילת בשר בכל יום. פעם אחת נתנו לו לסעודתו ריאה במקום בשר, ועל זה הלך ה״טורי זהב״ וקרא את חותנו לדין תורה, ונימוקו שהיה עמו: ריאה שהיא מבני מעיים אינה ראויה להיקרא בשר! . . .

באו שניהם לדין תורה ובית הדין שמע את טענותיהם, ולבסוף פסק שה״בית חדש״ צודק לפי שגם בני מעיים נקראים בשר. . . והנה כל העניין הלזה נראה פלא עצום שעל זאת יקרא ה״טורי זהב״ את ה״בית חדש״ לדין תורה? !

הוסיף החזון איש והטעים בחכמת הגיונו: יודע אתה למה קרא ה״טורי זהב״ את חותנו ה״בית חדש״ לדין תורה? כי ה״טורי זהב״ היה לומד בהתמדה עצומה שאין כדוגמתה, ממש עד טיפת הכוח האחרונה שלו, עד אפיסת הכוחות, והנה, באותו יום שבו אכל ריאה ולא בשר, הוא למד כמה דקות פחות, כי היה לו פחות כוח מבכל יום אחר, ואז נתעורר קטרוג בשמיים על ה״בית חדש״, שבגללו נחסרו מספר דקות של תורה בעולם.

ה״טורי זהב״ ידע מזה והוא רצה להסיר את הקטרוג מה״בית חדש״, ולכן קרא אותו לדין תורה, מתוך ידיעה שבית הדין יפסוק לטובת ה״בית חדש״, והלא כל מה שפוסקין למטה פוסקין למעלה, ממילא יוסר בזה הקטרוג מחותנו! . . .

חיבוק של רחמים בבית הכלא

"מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של הרב שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת 'קהל בני ישראל' בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל. "מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך הרב שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם.

"בערך לפני שנתיים, הייתה לי הזכות להתלוות לרב שלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך הרב שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – 'אין בעיה!', אמר בעליזות. "ההופעה הצליחה מאוד, והרב קרליבך הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה הרב קרליבך לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?'

"הרב נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וודא שלא דילג על איש.

לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד והרב קרליבך פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן, חבר קדוש שלי?', שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ ואמר לבסוף, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?' הרב הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה.

"לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. 'אוי, ראביי', אמר, 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו.

"'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'."

הנס שהבטיח לפרסם

הורתה של כתבה זו לפני כשנה לכתבה שהייתי זקוק לה, אך השיחה אז היתה קצרה וכאובה. "אני חולה מאד. עלי לעבור ניתוח קשה, שבכלל לא ברור לי כיצד יסתיים. בימים אלה אני טרוד מאוד, אינני יכול להתראיין", אמר נחרצות.

לבי נחמץ בקרבי. הרב שטרן, המכהן זה למעלה מ-40 שנה כרב שכונת "עזרת תורה" הירושלמית, ידוע בעולם התורה ואף מחוצה לו כמחבר ספרים פורה בכל חלקי התורה וההלכה. עד היום הוציא 84 ספרים! ספריו מתייחדים בבהירות שבה הם כתובים, כמו גם בדוגמאות השונות במקרים של צדדים שונים להלכה או בתצלומים המובאים בהם. הידיעה שהוא במצב רפואי קשה היתה מכאיבה. בשבועות שלאחר אותה שיחה התעניתי במצבו הבריאותי דרך שכנים וידידים שדווחו כי הוא מרבה להתייעץ עם רופאים בכירים. הזמן נקף והענין נשכח.

כמעט שנה חלפה. לפני שבועיים נזקקתי לאחד הספרים שחיבר, ונזכרתי במחלתו. ידיד ששאלתי השיב: "הוא יצא מהמחלה. היה לו נס בזכות איזה חלום. הוא הבטיח לפרסם את מה שאירע עמו, אך עד עתה לא מצא זמן לכך, בשל עיסוקיו הרבים". התקשרתי לרב שטרן. הוא נשמע חיוני מלא מרץ ועסוק עד למעלה ראש.

"להתראיין?" תהה. "היכן יש לי זמן?"

"מספרים שהבטחתם לפרסם את הנס", אמרתי. "זה נכון", אמר, ומיד קבע: "תגיע ביום חמישי בערב למכון מ. א. ר. עלי להיות שם שעתיים בטיפול. זה הזמן שיש לי בתיאור המעשה".

מצאתי אותו השבוע, מחובר לאינפוזיה, באמצע טיפול, וכולו שבח והודיה לבורא עולמים. המחלה מתברר, עדיין מצריכה טיפול כימותרפי, אך העתיד נראה טוב בהרבה מאשר לפני שנה. "והכל בגלל מעשה חסד שכבר חלפו הימנו 42 שנה", פתח את דבריו.

וכך בעוד החומר חודר לגופו טיפין טיפין, הוא מוצא את הזמן לספר מעשה שהיה, היאך היה.

"מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם של מופתים וחלומות ועם זאת, 'בדידי הוי עובדא' – לי אישית זה קרה – באותם ימים ששוחחנו על הכתבה, נחשב היה מצבי הרפואי לקשה. המחלה התגלתה אצלי במעי הגס, והרופאים היו פסימיים בדבריהם על אודות דרך הריפוי האפשרית, או נכון יותר: הכמעט בלתי אפשרית.

"שלושה רופאים בכירים ששמם הולך לפניהם בתחום, שעם כל אחד מהם נועצתי בנפרד, קבעו כי עלי לעבור ניתוח סבוך – שככל הנראה להם, ובהתאם לידע הרב שלהם, הרי שהוא ישנה לחלוטין את איכות חיי, בשל הצורך לכרות את האבר הנגוע. מבחינתי האישית מדובר היה באסון. לא ראיתי עצמי מנהל חיים תקינים לאחר הניתוח. מאידך, היתה חובה מוחלטת לעבור את הניתוח, שכן בלעדיו לא יכלתי להמשיך לחיות.

"כשהבנתי שאין ברירה, קבעתי תור לניתוח. ככל שהתקרב המועד, המתח בקרבי הלך וגבר. חששתי מאד מהתוצאות שלו.

"בליל שבת האחרון שלפני התאריך שבו היה עלי לעבור את הניתוח, חלמתי חלום מפתיע, בו הופיע אדם, שאותו ראיתי לאחרונה 42 שנה קודם לכן.

"באותם ימים", פותח הרב מיכל שטרן את סיפורו המרעיש: "לפני 42 שנה, הייתי נוהג ללכת לבקר קשישים גלמודים בבתי האבות שהיו באותה עת בירושלים. הייתי בזמנו קרוב מאד לצדיק ר' אריה לוין זצ״ל, שהיה איש גדול בתורה והתפרסם בזכות מעשי החסד שלו. בעקבותיו הלכתי לבקר בבתי אבות. באחד הימים הבחנתי באחד מבתי האבות בקשיש שיושב וכולו אומר כאב וסבל. פניתי אליו, ושאלתי האם אני יכול לסייע לו. הוא השיב בשלילה. ובכל זאת מה כואב לך? שאלתי. הוא השיב שמזה מספר ימים לא התרוקן, וכל גופו כואב בשל כך".

"ניגשתי מיד לאחות שהיתה במקום ואמרתי: 'יושב אצלכם אדם שמזה מספר ימים לא התפנה ואתם לא עושים דבר בנושא?' היא השיבה שמדובר בבעיה סבוכה, שרק בבית החולים ניתן לטפל בה והדבר כרוך בעלות כספית. 'הבעיה', הוסיפה, 'שפנינו לילדיו ואמרנו להם שייקחו את אביהם לבית החולים – שם יטפלו בו. הילדים מסרבים וטוענים כי על בית האבות לדאוג לטיפול – ואם יש צורך, גם לממן את הטיפול בבית החולים. הנהלת בית האבות מצידה מסרבת, והאב הקשיש נותר סובל וכואב'.

"החלטתי לעשות מעשה. הזמנתי אמבולנס ולקחתי את הקשיש לבית החולים. הרופאים טפלו בו, יום למחרת כבר יכול היה לחזור אל בית האבות. אני זוכר כיצד לפני שיצאנו מבית החולים, ניגש אלי הרופא ו׳נזף' בי על ההזנחה ב׳אבא'. 'עוד יום אחד היית ממתין – ולבו היה נפגע. הוא היה נפטר', אמר לי בקול חמור. כיוון שחששתי לחילול ד', הסברתי לו שבאתי בהתנדבות ומדובר באדם זר בעבורי.

"באותם ימים הייתי אברך כולל, קבלתי מלגה של 500 לירות לחודש. האמבולנס והטיפול הרפואי עלו 300 לירות. פניתי להנהלת בית האבות ושאלתי לזהות בני משפחתו של הקשיש. התברר לי שמדובר באדם מכובד, אב למשפחה ידועה – גם היום, אגב. פניתי לילדיו של הקשיש וספרתי להם מה שאירע, ובקשתי מהם את החזר ההוצאות שהיו לי. הם בתגובה טענו, שאינם מבינים מדוע התערבתי בדבר שאיננו מעניני, שכן לדעתם תפקיד בית האבות הוא לדאוג לטיפול רפואי לחוסים בו, ולכן אינם סבורים שעליהם לממן את ההתנדבות שלי, לעשות מה שלדעתם היה בית האבות צריך לעשות. השבתי להם שאין כל בעיה, ובחודש הקרוב אסתדר רק עם 200 לירות למחייתי ולמחית בני ביתי".

חלפו מספר שבועות. בכל פעם שהרב שטרן היה מבקר את הקשיש – הודה לו על זה מעומק הלב על החסד שעשה עימו. "באחד מהביקורים הבחנתי ששוב הוא כאוב. בירור קצר העלה שהבעיה חזרה על עצמה, כמו גם הויכוח בין ילדיו להנהלת בית האבות. החלטתי לעשות כפי שנהגתי קודם לכן ושוב הזמנתי אמבולנס, הבאתי אותו לבית החולים ושלמתי את כל ההוצאות. הקשיש טופל והוחזר על ידי לבית אבות לאחר שהוטב לו. המעשה הזה חזר על עצמו 5-6 פעמים, עד שבפעם האחרונה שלחו בניו את אחד החתנים לשלם לי עבור ההוצאות של אותה הפעם. מאז, טפלו הם בבעיה של אביהם.

"אישית שכחתי לחלוטין מאותו מעשה חסד. אבל הנה חלפו 42 שנה והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי על הצרה שאתה מצוי בימים אלה. באתי לפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: איך יתכן שאדם שעשה חסד עימי יינזק באותו אבר? בית דין של מעלה הכיר בצדקת טענתי ובאתי לבשר לך שתכנס לניתוח ותצא ממנו – מבלי שחייך ישתנו'.

גם עתה, כשרבי מיכל שטרן מדבר, הוא איננו מסתיר את רגשותיו. למרות שהיד מחוברת לכימותרפיה – הוא נראה מאושר ומודה לד' על כל רגע ורגע מחייו התקינים יחסית. "האיש הסתלק ואני התעוררתי. זכרתי היטב את החלום ואת דמות דיוקנו וחשתי שמדובר בחלום אמת. הבנתי שהניתוח יצליח ולא אצטרך לשנות כלל את אורחות חיי. מאותו הרגע ירדה עלי שלוה, שנמשכת ברוך ד' עד עתה.

"הילדים שלי שבאו שעות אחדות לאחר מכן, מצאו אבא שונה מזה שעזבו בליל שבת. הייתי רגוע לחלוטין, שרתי זמירות שבת ושמחת השבת ניכרה על פניי. הם שאלו כמובן מה אירע, ואני סיפרתי להם אודות החלום. אמרתי שאני בטוח שהכל יתקיים.

"ציינתי באוזניהם באותה שבת, שאני חש שזה הפירוש של הנאמר בתפילה 'זוכר כל הנשכחות'. גם מעשה חסד שנשכח מהאדם, הקב״ה משלם עבורו את השכר לעושהו. גם אם אדם אינו רואה את התמורה מיד – הרי שבבוא העת, הוא יקבל את השכר.

"הניתוח עבר בהצלחה, כפי שהובטח לי בחלום. אני זוכר את שלושת הרופאים שהגיעו אלי לאחר הניתוח והודו כי אירע לי נס. הם ציינו, כי נדהמו לגל

שני תלמידים בין תורה לפרנסה

גמרא (תענית כא.): "אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע — נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל — אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו — אין נותנין להם אלא שקל. אמר ליה: הא מני — רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת".

תרגום: אילפא ור׳ יוחנן היו יושבים ולומדים תורה, והיה מצבם הכלכלי דחוק. אמרו: נקום ונלך לעבוד ונקיים בעצמנו את דברי הפסוק: "אפס כי לא יהיה בך אביון". הלכו וישבו תחת קיר רעוע וישבו לסעוד. באו שני מלאכי השרת לידם, ושמע ר׳ יוחנן שאומרים אחד לשני: נזרוק עליהם את הקיר הזה, משום שמניחים את חיי עולם הבא (התורה) ועוסקים בחיי שעה (פרנסה). אמר השני: תניח להם, שיש אחד שתעמוד לו השעה. שאל ר׳ יוחנן את אילפא אם הוא שמע משהו, ומכיוון שאילפא אמר שלא שמע, הבין ר׳ יוחנן שעליו הם דברו. ואמר לאילפא: שהוא חוזר והולך לקיים בנפשו "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". וכך עשה וחזר ללמוד תורה. במשך הזמן ר׳ יוחנן הפך להיות ראש הישיבה. כשחזר אילפא אמרו לו: אם היית חוזר ללמוד אתה היית משמש כראש הישיבה. שמע זאת אילפא ותלה עצמו בתורן הספינה, ואמר אם יש מישהו שיכול להקשות עליי קושיה ולא אענה לו אטביע עצמי בים. שאל אותו אותו סבא (אליהו הנביא) שאלה, וענה לו אילפא כראוי.

הרבי וההשקעה בספר החיים

אווירת חרדה מהולה בהתרוממות-רוח אפפה את העיר ברדיצ׳ב בבוקר ערב היום הקדוש. את תחושת הביטחון שחשו יהודי העיר ניתן היה לתלות גם בעובדה שסמכו על רבם הגדול, אוהב ישראל וסנגורם, רבי לוי-יצחק, שבתפילותיו ובמעשיו ישיג לכולם שנה טובה ומתוקה.

בלילה הקודם מסר השמש את סדר-היום המיוחד שלפיו ינהג הרבי בערב יום-הכיפורים. מיד לאחר תפילת שחרית יחל הרבי בקבלת פתקאות "פדיונות-הנפש" מאת הציבור, עד שעת תפילת המנחה. כמו-כן הודיע השמש בשם הרבי כי השנה נדרש כל מגיש פתקה לצרף אליה גם מטבע של רובל שלם לצדקה, עבור כל שם.

הוראה זו האחרונה נתקבלה בהפתעת-מה, שכן מעולם לא היתנה הרבי את ברכותיו ותפילותיו בסכום כלשהו. אולם ההוראה ניתנה ואין להרהר אחריה. הסכום הנדרש, רובל שלם, היה גבוה במקצת לרבים מבני העיירה העניים. אך הכול ידעו כי הנתיב לספר החיים חולף דרך מפתן חדרו של הרבי, ומי הוא זה אשר יחסוך בממון בשעה שמדובר בספר החיים.

שעות ארוכות ישב הרבי בחדרו וקיבל אנשים שהגיעו לא רק מקרב תושבי ברדיצ׳ב, אלא מהאזור כולו. בחוץ השתרך תור ארוך והומה, אך בתוך הבית - שקט ודממה. מבוגרים כצעירים נכנסו פנימה כשעל פניהם נסוכה חרדת-קודש, וכשיצאו נראו כמאושרים באדם. היוצאים דמו ללקוחות ששכרו זה עתה את שירותיו של עורך-דין ידוע, כשהם בוטחים בייצוגם ההולם בבית-המשפט.

בין הבאים הייתה גם אשה אלמנה, תושבת ברדיצ׳ב, שבאה בלוויית בנה הקט. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את פתקתה בצירוף רובל. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה. היא עמדה רועדת כולה מאימת המעמד. הרבי הביט במטבע המונח על השולחן ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב איתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".

"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת את החדר.

כשיצאה מהבית פרצה האלמנה בבכי נרגש. מניין תיקח עתה עוד רובל שלם? שאלה את עצמה בייאוש. הלוא גם את הרובל הראשון לא השיגה בקלות! בנפש עגומה שבה האשה לביתה העלוב והחלה לטכס עצה. היא חיפשה אחר חפצי-ערך שעוד נותרו בביתה, כדי למשכנם ולהשיג תמורתם הלוואה, אך בבית כבר לא נותר דבר.

שעת המנחה הגיעה. הכול המתינו לכניסתו של הרבי לתפילה. אך הדקות נקפו והרבי עדיין מתמהמה בחדרו. משמשו של הרבי גילה כי כל הבאים להתקבל אצל הרבי כבר נתקבלו, וכי הרבי משתהה בחדרו מסיבה שאינה ידועה. כעבור זמן ביקש הרבי כי לא ימתינו לו, והקהל שהתפלל מנחה מיהר לביתו לסעודה המפסקת.

השמש נעה במהירות מערבה. בעוד שעה קלה יתכנסו כולם בבית-המדרש לתפילת "כל נדרי". אך רבי לוי-יצחק נשאר ספון בחדרו. ממתין.

לפתע התדפקה אשה על דלת הבית. הייתה זו האלמנה. מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה.

היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".

נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", פנה אל האשה.

האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".

עיניו של הרבי הוסיפו להפיק רוך וטוב-לב, גם כאשר אמר את המלים הקשות: "אם-כן תיאלצי להסתפק בשמך בלבד", והוסיף: "רובל אחד תמורת כל נפש - אין לשנות".

גופה של האלמנה המסכנה נתקף רעד. בכי עמוק חנק את גרונה. היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. כל אותה שעה הביט בה רבי לוי-יצחק בחמלה רבה, ונראה היה כי גם הוא אינו מצליח לעמוד בפני בכייה. לפתע, מתוך הבכי, זעקה האלמנה: "רבי! אינך יכול לרשום בספר החיים אלא אחד משנינו, אם-כן, מוותרת אני על עצמי ועל חיי, ובלבד שתרשום את בני! רשום אותו, את ילדי הקט! שיזכה הוא לחיים טובים!".

בת-שחוק עלתה על פניו של רבי לוי-יצחק. למלים האלה חיכה כל היום. "לכי לשלום, יהודייה טהורה", אמר לאלמנה, "הקב״ה ייתן שנה טובה גם לך וגם לבנך".

כשהלך אותה שנה רבי לוי-יצחק לתפילת "כל-נדרי", היה אחוז כולו אש-קודש. כל העת לא פסק פיו מלומר בקול רם:

"ריבונו של עולם, זועק אני אליך, בדם נפשה ובדמעותיה של אותה אלמנה אומללה - אנא, אבינו היקר, ותר על כל חשבונותיך והתחשבנויותיך איתנו. הנח הצידה את כבודך ואת שמך הקדוש, כאותה אלמנה שוויתרה על עצמה. הצל את בניך, את עם-ישראל, וחתום אותם לשנה טובה ומתוקה".

הקושי להאמין בגאולה ללא ראיה

המדרש (פסיקתא דרב כהנא מנדלבוים יח, ה) מספר על רבי יוחנן, שמלמד בשיעור שלו את הפטרת פרשתנו: "עֲנִיָּה, סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח. תלמידים, תקשיבו. כשהגאולה תגיע, מתחת לרצפה יהיו יהלומים ובשערי ירושלים יהיו משובצות אבני חן בגודל ענק, יהלומים שבעת אלפים קראט".

בקהל יושב תלמיד ומלגלג: "בטח. מאיפה השטויות האלה, מה זה הדמיונות האלה? אני לא רואה, אז אני לא יכול להאמין בגאולה, בהתחלה חדשה".

למה כל כך קשה לך להאמין?

מבאר המדרש: "ענייה" – ממצוות וממעשים טובים: "בסדר, נניח שיש התחלות חדשות בעולם. אבל לי לא מגיע, לא צברתי מספיק מצוות".

"סוערה", מבאר מדרש ילקוט שמעוני לפרשה, שעִרעַרוּהַ: "פעם היתה לי אמונה ועכשיו ערערו אותי".

"לא נוחמה" – ח״ו כבר לא אראה נחמה בימיי. . .

התלמיד הזה מלגלג והוא נוסע בים והוא רואה מלאכים מגלפים אבנים ענקיות, מדהימות.

"מה זה?"

"אלה אבני הכדכֹּד שיהיו בשערי ירושלים".

"יואו!" הוא רץ לרבי יוחנן. סליחה, סליחה שפקפקתי. ראיתי את אבני הכדכד!"

"ריקא. אלמלא ראית, לא האמנת?" נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות.

הילד שהביא תקווה לרבי

המדרש (פסיקתא דרב כהנא מנדלבוים יח, ה) מספר על רבי יהושע בן לוי שאומר לקב״ה: "עד מתי אני אלמד אנשים על הגאולה?"

מרים רבי יהושע בן לוי את עיניו לשמים ואומר לקב״ה: "תראה לי. מה אכפת לך, תראה לי. שיהיה לי משהו ביד שאני אוכל לומר להם 'הנה, הנה! אמרתי לכם! תרים את הרצפה, שאני אראה את היהלומים. אחד! קטן! שלאנשים יהיה כוח לחכות עוד קצת!'"

מבטיח לו אליהו הנביא: "אני אראה לך את אבני הכדכד" (יהלום לפי תרגום יונתן לשמות כח יח; נופך לפי תרגום ירושלמי שם).

במקום אחר בעולם מפליגה אוניה בים. כל הנוסעים נוכריים, מלבד ילד יהודי קטן. ויש סערה בים. אליהו הנביא מגיע לילד הזה ואומר לו: "תקשיב. אתה תטבע בים עכשיו. אתה תראה אבני כדכד מופלאות. אתה תיקח אחת קטנה, דגימה. אתה תעלה ליבשה ותחפש את בית המדרש של רבי יהושע בן לוי ותקרא לו לצד ותגיד לו 'יש לי משהו להראות לך. אני לא יכול להראות לך כאן, אתה צריך לבוא איתי למערה בלוד, מרחק שלושה מילין ואני אראה לך משהו'. בסדר?"

שימו לב לסיטואציה: סערה, אוניה עומדת לטבוע, אליהו הנביא מתקצר לילד קטן כמה הוראות והילד מוצא לנכון לומר לו – אני בוכה בכל פעם שאני קוראת את המילים האלה: "אבל הוא לא יאמין לי. למה שילך אחריי, אפילו לא יודע לאן ומה אראה לו?"

הוא לא אומר לאליהו הנביא "אני מאמין שאני אטבע ואנצל. אני מאמין שתהיה לי ביד אבן כדכד יקרה". הוא לא מפקפק בזה בכלל. הוא מאמין בזה בלב שלם, הילד הזה. והשאלה שהוא שואל דקה לפני שהוא טובע – "ומי יאמין לי? מישהו יאמין לי?"

הוא נופל למים, רואה אבנים מדהימות, לוקח אבן קטנה וחופן אותה בידו, נפלט אל החוף, רץ לבית המדרש של רבי יהושע בן לוי. רבי יהושע עומד ומלמד את כל השפיצים בישיבה שלו.

"ילד, מה אתה צריך?"

"יש לי משהו להראות לך".

"נו, אז תראה!"

"לא. אתה צריך לבוא איתי".

"בסדר. תלמידים, הילד הזה רוצה להראות לי משהו".

והמדרש מתפעל: ראו כמה גדולה ענוותנותו של רבי יהושע בן לוי שהוא הולך אחרי ילד.

הילד לוקח את רבי יהושע למערה, פותח את היד ואור ענק מאיר את כל העיר לוד ורבי יהושע בן לוי אומר: "ילד, מה זה?"

"זו אבן הכדכד שכל כך ביקשת לראות, שתעמוד בשערי ירושלים".

רבי יהושע בן לוי לוקח אותה ביד שלו, כל כך מתרגש, היא נופלת מידו ונבלעת באדמה.

רבי נחמן מברסלב: מעשה בבן מלך שעשוי מאבנים טובות

רבי נחמן מברסלב: מעשה בבן מלך שעשוי מאבנים טובות

היו מלך ומלכה שכל כך חיכו לילד וביקשו מהצדיק שיעתיר בעדם לילד. הצדיק מתפלל ואומר למלך: "תיקח את כל האבנים הטובות שיש לך ותשחק אותן ותשים אותן בתוך כוס יין ותיתן חצי למלכה לשתות וחצי לך. ייוולד לך בן־מלך שיהיה עשוי כולו מאבנים טובות ומכל העולם יבואו להביט בו וביופיו המיוחד".

וסוף סוף נולד בן, אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה. והוא לא היה מאבנים טובות; ילד רגיל. וחכם ויפה וההורים שלו שמחים בו וכולם מגיעים מכל מקום לראות אותו. ואיך מאושרים בו ורק אחותו הגדולה, שנולדה לפניו, מקנאה ואומרת: "העיקר שהוא לא עשוי מאבנים טובות".

הם שולחים אותו לעבוד בכריתת עצים ויום אחד הוא נפצע ויורד ממנו דם. אחותו באה לחבוש את הפצע שלו ורואה שמתחת לבשר יש אבנים טובות. איך היא נבהלת! היא לא אומרת לאף אחד, גם לא לאחיה. מהר־מהר חובשת אותו כדי שלא ידעו שהוא עשוי אבנים טובות.

והיא כל כך חולה מקנאה על שהוא עשוי אבנים טובות, שהיא מבקשת לכשף אותו. היא קוראת לאיזשהו מכשף שמטיל בו כישוף והילד הופך להיות מצורע בכל גופו.

המלך מצטער כל כך. הוא קורא לצדיק שיתפלל על הילד שיירפא והצדיק גם ככה, כותב רבי נחמן, כל השנים האלה מתפלל ובוכה: "למה הילד הזה לא עשוי מאבנים טובות? מה, כל התפילה שלי היתה לשווא?"

ומה קורה – הצרעת מקלפת את עורו של בן המלך וכולם רואים שהוא עשוי אבנים טובות.

הרב מרדכי אליהו וחיטת הפסח

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: פעם ערכתי חופה וקידושין בחתונה של אחינו האשכנזים, ובין הנוכחים היה אחד האדמור״ים, וזרקו שם חיטים על החתן והכלה וגם עלי זרקו, וחיטה אחת נפלה לתוך הכפלים שבכובע שעל ראשי, ומיד הוצאתי אותה. אמרתי לאדמו״ר שיזהר שלא יפלו חיטים לתוך הכובע שלו, ושבערב פסח יבדוק את השטריימל שלו מחמץ שמא נשארו בתוכו חיטים, אך הוא לא שמע לדברי.

בליל פסח בעודו יושב ליד השולחן ומתנענע ואומר "מה נשתנה הלילה הזה" וכו׳, והנה נופלת חיטה אחת על השולחן. אמר אותו אדמו״ר: זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי.

אני יושב בביתי, והנה באו חסידי אותו אדמו״ר ואמרו לי כך וכך אירע מהקללה שלי.

אמרתי להם: אני חסיד של הבבא סאלי זיע״א והוא לימד אותי רק לברך ולא לקלל, ואמר לי שאם אני לא אוהב מישהו שלא אקלל אותו אלא אשתוק.

זו לא קללה אלא תוצאה של כך שהוא לא בדק. . .

המהר״י אסאד ומלחמת החליצה

מעשה מופלא אחד בעניינה של חליצה, שסיפר לי הרה״ח רבי דוד אייכלר זצ״ל מזקני וחשובי חסידי 'משכנות הרועים' דפעיה״ק תו״ב את אשר שמע וקיבל מפי מרן הגה״צ רבי דוד יונגרייז זצ״ל ראב״ד דפעיה״ק ת״ו - שהיה מקובל בידו ממעמד חליצה אחת מיוחדת שנערכה בבית דינו של הגה״ק המפורסם המהר״י אסאד זצוק״ל זי״ע אבדק״ק סערדאהעלי (בעל שו״ת מהרי״א - יהודה יעלה, ודברי מהרי״א עה״ת) שהיה ידוע ומקובל בכל תפוצות ישראל ברוב קדושתו ופרישותו, ובגאונותו העצומה יצא שמו לתהילה על פני תבל.

לאחר פטירת מרן החתם סופר זצוק״ל, היה המהר״י אסאד אחד מראשי הגולה בארץ הגר, ומגדולי ראשי המנהיגים ברחבי הונגריה וגלילותיה.

אחת המשימות הקשות שנטל המהר״י אסאד על שכמו, היתה מלחמת החרמה שלחם בעוז ובגבורה, על שמירת גחלת ישראל ודת תורתנו הקדושה בטהרתה וכמאמרה. בעצה אחת עם גדולי צדיקי אותו הדור, ובראשם רבינו הכתב סופר זצוק״ל, היה מנצח בתוקף על שמירת קדשי היהדות הנאמנה בשלמותה. ובדחיית כל כיתות המשכילים והניאולוגים למיניהם רודפי ומחריבי הדת, שהיו חורשים תדיר מזימות רשע לקעקע את יסודות הדת, ומחדירים רוחות זרות בכרם ישראל קודש באותה תקופה קשה וסוערת. הוא היה עומד תמיד ביחד עם חבריו הצדיקים, בשמירה הדוקה עילאה על צביון התורה, בהקפדה בכל מנהג ובכל תג וקוץ שנהגו ישראל קדושים, שלא לשנות מאומה מן הדרך הסלולה לנו מאבותינו ורבותינו הקדושים, מעתיקי השמועה של מסורת ישראל כצורתה דור אחר דור עד משה רבינו מסיני.

באחת התקופות חברו להם המשכילים עם חבריהם הרפורמים במלחמה כנגד מצות החליצה! הם טענו בבורותם ובערותם, שאין זה טקס יפה. . . כאשר צריכה האלמנה המסכנה לחלוץ את מנעלו של היבם מעל רגלו, בתוך היכל בית הדין קבל עם ועדה. . . ואם לא די בזה, הרי מחייבים אותה אחר כך לקום ולירוק שם יריקה עזה מפיה לפני היבם מול חברי בית הדין.

בדעתם ההפוכה מדעת תורה לא ראו זאת בעין יפה, וברשעותם הוציאו דיבה ודיברו סרה כנגד מצוה ברורה ומפורשת, שירדה באש מן השמים בדת תורתנו הקדושה בפרשתנו, וטענו שיש בטקס שכזה ביזיון ובושה גדולה לאלמנה, ואף זלזול בכל המשתתפים. . . עפרא לפומייהו!

בלהט שיא המלחמה הגיעו הדברים עד כס המלכות, כאשר ראשי המשכילים הגישו בקשה בפני המלך 'פרנץ יוזעף' המפורסם, לגזור גזירה האוסרת את קיום החליצה בכל ארץ הגר, מחמת הביזיון והמיאוס שיש בה וכו'. . . כדרכם גיבבו דברים הרבה לפני המלך בטענות שווא ומדוחים, שאין בטקס זה שום תועלת, וכי על מה ולמה יש לחלוץ נעל היבם? ומה מקום יש כאן ליריקה? ומה כל זה מועיל? ומדוע תיאסר האלמנה לשוק בלעדי אותו טקס משונה? כך היו מלבים האש, ומשתדלים להוציא גזירה שתאסור את החליצה לגמרי!

ויהי כשמוע המלך את טענותיהם, ביקש לקבל מנגד גם את חוות דעתם של גדולי ישראל מאורי האומה, מה יש בפיהם להסביר ולהצדיק בטעמה ונימוקה של מעמד החליצה.

גם אל הרב המהר״י אסאד הגיעה משלחת מאת המלך - שהוקיר והעריך מאוד את הרב (באחת ההזמנויות ביקש המלך פרנץ יוזעף מהרב ראש המשלחת שיברכו, ובירכו אז להאריך ימים על ממלכתו וכו', ואכן ישב על כס ממלכתו כשבעים שנה!).

המשלחת הגישה בקשה בפני רבינו, לקבל את תגובתו ותשובתו לביאור מצות החליצה, והזמינו אותו אל עיר הבירה, להשמיע דברו בפני המלכות. אך להפתעתם הפך המהר״י אסאד את ההזמנה אל המזמין. . . והציע לתועלת הענין, שיותר טוב ומועיל יהיה אם יואיל המלך בטובו לבוא בכבודו ובעצמו להיות נוכח במעמד חליצה באולם בית הדין, ובזה הבטיח שיראה המלך וייווכח במו עיניו בצורך הגדול של פעולת מעשה החליצה ובתוצאתה הברוכה!

המלך הסתקרן מאוד להיווכח ולראות מה עושה חליצת נעל מרגל ויריקה מאוסה. . . ומאידך גם חפץ להשקיט את הרוחות הסוערות במדינתו, ונענה להזמנה!

ואכן לאחר תקופת מה הזדמן בבית דינו הגדול של המהר״י אסאד מעמד חליצה לאלמנה מפורסמת, שהמלך הכיר היטב את בעלה המנוח שהיה מן האנשים הקרובים למלכות, והודיע המלך שיבוא עם שריו ויועציו אל מעמד החליצה.

אולם בית הדין נערך בהתאם לקבלת המלך ופמלייתו הכבודה, כסא המלכות ניצב לצד בימת הדיינים והשופטים! וכדי שיבינו המלך ופמלייתו היטב את כל מהלך הדיון, נשכר 'מתורגמן' מיוחד, שיתרגם עבור המלך את כל מהלך הדיון וטקס החליצה, ולהסביר בפני המלך דבר דיבור על אופניו.

ההזמנה הזאת של המלך אל בית דינו של המהר״י אסאד למעמד החליצה, הכתה גלים ברחבי המדינה כולה, הכל ידעו שבאותו מעמד ייפול דבר! כאשר אינה דומה שמיעה לראייה, ולאחר שיראו המלך ושריו ויועציו את כל אותו המעמד בעיניהם, בודאי תתגבש החלטתם הברורה בנידון קיום החליצה בכל רחבי אונגארין!

ואכן בשעה המיועדת הופיע המלך עם כל הפמליא הכבודה בשערי בית הדין, הוא התיישב על כסאו המיוחד שבצד בית הדין, וסביבו כל אנשי המלכות. כשהם עוקבים בדריכות רבה אחר כל תהליך הדיון, שהתנהל ברמה ובעוז על ידי מרן המהר״י אסאד בעצמו אב בית הדין.

מתחילה קיבלו הבית דין את העדות, בבירור כל הפרטים לאשורם, ונודע שאכן זו האשה היא אלמנת המנוח שנפטר בלא בנים, גם היבם אחי המת ישב הכן לקיום מצות הבית דין!

הספרא דדיינא החל להכין את שטר החליצה שייחתם על ידי בית הדין, ושמש בי״ד הכין את הסנדל המיוחד המונח בבי״ד לצורך זה. הדיון כולו, חקירת העדים ובירור הפרטים, ומסירות המודעא של היבם וכו', תורגמו כל העת על ידי המתורגמן, שהסביר לפני המלך והשרים בטוב טעם, שלב אחרי שלב מכל המתחולל לעיניהם בבית הדין.

והנה לאחר הכנת כל הפרטים הנצרכים, ניגשו חברי בית הדין בדחילו ורחימו לביצוע מצות החליצה כתורה וכהלכה, מתחילה חלצה היבמה את הסנדל המיוחד מרגל היבם ככל פרטי הדינים המרובים שנפסקו בזה בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קס״ט).

מיד לאחר שנסתיימה החליצה ניגשה היבמה לקיום מצות הרקיקה לעיני הדיינים, כשהמלך וכל הפמליא הכבודה משתאים לנוכח ההקפדות המרובות שמורים הדיינים בכל פרט ופרט שבמצוה.

והנה תיכף לאחר מעמד היריקה כדת וכדין, ביקש אב בית הדין מרן המהר״י אסאד מאת המלך שייגש לרגע עימו ביחד אל מקום הרקיקה. בהגיעם שמה אמר המהר״י אסאד למלך: "הבט נא בבקשה היטב אל תוך היריקה!"

משניגש המלך והביט אל תוך הרוק, נדהם וקפץ בזעזוע קל לאחוריו! הוא ראה שם בתוך הרוק בבירור את דמותו של המנוח המת נשקפת אליו!

"מה זה?" שאל המלך בתדהמה, הוא ממש נבהל ממראה עיניו! ומרוב השתוממותו פסק מיד: "רואה אני שנעשים כאן דברים גבוהים עליונים, שאין אני מבין בהם! ומעתה אינני מתערב בענייני דת שלכם ובמצוותיכם, עשו אתם כטוב בעיניכם!"

המהר״י אסאד הרגיעו, וניסה להסביר מעט לקהל, שאכן רואים כאן בחוש את תועלת תוצאת מצות החליצה! שכן מבואר בתיקוני זוהר (תיקון כ״ב דף עב:) בסוד החליצה, שהיא לחלוץ נפש הנפטר והבאתה למנוחתה: "חליצה איהי שזבת ההיא נשמתא ורחא ונפשא, דאינון קטירין בתלת קשורין דחוייא, ורזא דמלה (תהלים קכד, ז) נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" עכל״ק. וזהו הסימן שיש בידינו תמיד שנעשתה החליצה כדת וכדין, כאש

סיפורה של כוס התה

סיפורה של כוס התה אחד האברכים הכין לרב מרדכי אליהו זצוק"ל כוס תה והניח אותה על השולחן לפני הרב. הרב הודה לו במנוד ראש והמשיך לדבר...