התשובה מתחילה בהכרת החטא

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו… ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים"

היה רגיל מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל לומר דברי התעוררות לתשעה באב, ובתוך דבריו היה אומר: אנו אומרים בסוף מגילת איכה (ה', כ״א-כ״ב): "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד". ושוב אנו חוזרים ואומרים: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". ומה הטעם שאנו חוזרים וכופלים פסוק זה? משום שאנו רוצים לסיים בדבר טוב וחיובי.

חכם מנשה שלו ע״ה היה אומר בשם בעל ה״בן איש חי" זיע״א: מעשה באדם אחד שהיה לו מפעל גדול, ובנו היה עובד במפעל ומקבל משכורת כמו כל העובדים. פעם אחת שאל הבן את חברו לעבודה: הרי אני ואתה מקבלים את אותה משכורת עבור עבודתנו, וכיצד כבר קנית דירה ורכב ואתה גם תמיד לבוש בבגדים נאים?

אמר לו חברו: אני כותב בסיכום החודשי שייצרתי מאה חבילות כאשר בפועל ייצרתי מאה ועשרים חבילות, מאה אני נותן לבעל הבית ואת העשרים הנותרות אני לוקח לעצמי ומוכר אותם, ומזה אני מתפרנס בכבוד. אמר הבן: אם כן גם אני אעשה זאת, וכן היה. והנה, כשערך אביו את הסיכום השנתי הוא מוצא שיש לו הפסדים עצומים.

הוא התחיל לחקור זאת, וגילה את מה שהיה עושה אותו עובד. אמר לו בעל הבית: תגיש מכתב התפטרות ותלך בלי פיצויים, אחרת אני אמסור אותך למשטרה ויהיה מזה פרסום גדול. בלית בררה כך עשה אותו עובד. כשראה האב שגם יד בנו במעל, קם ונתן לו סטירה.

אמר לו הבן: הרי אותו עובד לימד אותי ומדוע אותי אתה מכה, ואותו אתה משלח? אמר לו אביו: את אותו עובד אני יכול לזרוק מהעבודה, אבל את הבן שלי לא, וכל מטרתי היא רק כדי לחנך אותך. לכן, אנו מסיימים: "כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" – כי הרי משמע שאנו הבנים שלך, ואנו מבקשים וחוזרים בשל כך: "השיבנו ה' אליך ונשובה".

טייסים אמריקאים בלב סרביה הכובשת

בשנת 1944, בעלות הברית פתחו במערכת הפצצות מאסיבית ואינטנסיבית נגד שדות הנפט בפלואשט, רומניה. מתקנים אלו סיפקו כ-35% מתצרוכת הדלק של מכונת המלחמה הנאצית, והיו יעד אסטרטגי עליון.

מטוסי המפציצים האמריקאים (מתוך הכוח האווירי ה-15) המריאו מבסיסים בדרום איטליה וטסו מעל שמי יוגוסלביה בדרכם לרומניה.

הנאצים הגנו על פלואשט באש נ״מ כבדה ובמטוסי קרב. כתוצאה מכך, מאות מפציצים אמריקאים נפגעו. הטייסים ואנשי הצוות שנאלצו לנטוש את מטוסיהם הבוערים, צנחו אל תוך השטח ההררי והמיוער של סרביה (חלק מיוגוסלביה הכבושה).

הגרמנים פתחו במצוד נרחב אחר הטייסים הנופלים. מי שמצאו אותם ראשונים היו חקלאים ומקומיים סרבים, לצד כוחות המחתרת הצ׳טניקים (Chetniks) – לוחמי גרילה מלוכניים בהנהגתו של גנרל דראז׳ה מיכאילוביץ'.

אף על פי שהאוכלוסייה המקומית סבלה מרעב, מעוני ומעונשים קולקטיביים אכזריים מצד הנאצים (שהיו מוציאים להורג כפרים שלמים על סיוע לבעלות הברית), הסרבים קיבלו את הטייסים בזרועות פתוחות:

הם חלקו איתם את מעט האוכל שנותר להם (לחם, חלב וגבינה). הם ויתרו על מיטותיהם והחביאו את האמריקאים באסמים וביערות. לוחמיו של מיכאילוביץ' הקימו מעטפת אבטחה היקפית כדי למנוע מהפטרולים הגרמניים להתקרב.

בתוך חודשים ספורים הצטברו בכפר ההררי הקטן פרניאני מאות טייסים אמריקאים פצועים ותשושים, שהמתינו לנס.

כאן הסיפור מסתבך פוליטית. ביוגוסלביה התחוללה מלחמת אזרחים במקביל למלחמת העולם השנייה. מצד אחד עמדו הצ׳טניקים (המלוכנים והאנטי-קומוניסטים), ומצד שני עמדו הפרטיזנים הקומוניסטים בהנהגת טיטו.

ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ׳רצ׳יל, שוכנע (בעקבות דיווחים מודיעיניים שהתבררו לימים כמוטים או מושפעים מסוכנים כפולים) שהצ׳טניקים משתפים פעולה עם הגרמנים ושטיטו הוא הכוח האפקטיבי יותר. בעקבות זאת, בעלות הברית הפסיקו לחלוטין את התמיכה במיכאילוביץ' והעבירו את כל כובד משקלן לטיטו.

כאשר הטייסים האמריקאים המוסתרים הצליחו לשלוח אותות רדיו לאיטליה ולבקש חילוץ, הפיקוד הבריטי והאמריקאי נתקלו בדילמה: איך מחלצים מאות חיילים משטח שנשלט על ידי מנהיג שהוכרז רשמית כ״בוגד״ וננטש על ידי המערב?

סוכנות הביון האמריקאית, ה-OSS (הגלגול המוקדם של ה-CIA), החליטה לפעול. הם הקימו צוות חילוץ מיוחד בן שלושה אנשים בראשות לייטננט ג׳ורג' מוסולין (אמריקאי ממוצא סרבי), שצנח בחשאי לתוך יוגוסלביה באוגוסט 1944.

כדי לפנות מאות אנשים, לא היה די בצניחה או במטוסים קטנים. היה צורך במטוסי תובלה ענקיים מסוג C-47 דקוטה. אך באזור ההררי לא היה שום מסלול נחיתה.

הפתרון היה מטורף: תחת אפם של הגרמנים, שהחזיקו חיל מצב במרחק של קילומטרים ספורים בלבד, מאות כפריים סרבים וטייסים אמריקאים בנו מסלול נחיתה מאולתר על צלע הר בפרניאני. העבודה נעשתה בידיים חשופות, באמצעות מגוון כלי עבודה בסיסיים, שוורים ועגלות. הם פינו סלעים, כרתו עצים ויישרו את האדמה הבוצית. כדי לא לעורר את חשד הגרמנים, העבודות נעשו בעיקר בלילות או תחת מסווה.

בלילות ה-9 וה-10 באוגוסט 1944, רכבת אווירית נועזת יצאה לדרך. מטוסי C-47 אמריקאים, מלווים במטוסי קרב שהעניקו חיפוי אווירי, החלו לנחות בזה אחר זה על מסלול העפר הצר והמסוכן על ההר.

הנחיתות וההמראות התבצעו בחשכה מוחלטת. כדי לסמן את מסלול הנחיתה לטייסים, המקומיים החזיקו לפידים בוערים ופנסי מטוסים שפורקו.

החילוץ היה דרמטי: המטוסים נחתו, הטייסים האמריקאים המורעבים והפצועים הועלו במהירות, והמטוסים המריאו מיד בחזרה לאיטליה. הכפריים הסרבים, שחלקם היו יחפים, נפרדו מהאמריקאים בדמעות, וחלק מהטייסים האמריקאים העניקו להם את נעליהם ואת מדיהם לאות תודה.

במהלך המבצע, שנמשך מספר חודשים עד סוף 1944, חולצו לפחות 432 אמריקאים ועוד כ-80 אנשי צוות ממדינות אחרות (בריטים, צרפתים, רוסים ואיטלקים).

למרות ההצלחה הפנומנלית של מבצע הליארד, הסיפור שלו נשמר בסוד ונשאר עלום במשך עשרות שנים מהסיבות הבאות: ארצות הברית והבריטים לא רצו להביך את השליט הקומוניסטי החדש של יוגוסלביה, טיטו, שהפך לבן ברית חשוב של המערב נגד ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה.

בתום המלחמה, כוחותיו של טיטו תפסו את גנרל מיכאילוביץ'. הוא נשפט במשפט ראווה באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים, והוצא להורג בידי כיתת יורים ב-1946. הטייסים האמריקאים שחולצו ניסו להקים קול צעקה, לטוס ליוגוסלביה ולהעיד לטובתו, אך הממשל האמריקאי מנע זאת מהם כדי לא ליצור משבר דיפלומטי.

בשנת 1948, נשיא ארה״ב הארי טרומן העניק בחשאי למיכאילוביץ' את אות ״לגיון ההצטיינות״ (Legion of Merit) הגבוה, אך האות הוענקה למשפחתו רק בשנת 2005 כדי לא לפגוע ביחסים הבינלאומיים. הסיפור המלא נחשף לציבור הרחב רק בשנים האחרונות, בעיקר בזכות ספרים כמו "The Forgotten 500" מאת גרגורי פרימן.

ניק לאוורי המגן שחזר לקרב

ניק "המכונה" לאוורי הוא קצין מקצועי בכיר (Chief Warrant Officer) בכוחות המיוחדים של צבא ארה״ב ("הכומתות הירוקות"). סיפורו נחשב לאחד מסיפורי הגבורה, החוסן המנטלי והנחישות המדהימים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית.

בשנת 2013, במהלך סבב הלחימה השני שלו באפגניסטן, הצוות של ניק נפל קורבן למה שמכונה בצבא ארה״ב "פיגוע מבפנים" — חייל מצבא אפגניסטן שהיה כביכול שותף שלהם, פתח עליהם פתאום באש קטלנית מטווח קצר מאוד (כ-4 מטרים בלבד) באמצעות מקלע כבד מסוג PKM.

במהלך הירי, לאוורי הבחין באחד מחבריו לצוות, חייל צעיר, שהיה חשוף לחלוטין. בלי להסס, לאוורי — אדם חסון בגובה של כ-1. 96 מטרים — השליך את גופו מול קנה המקלע כדי לשמש מגן אנושי לחברו. הוא ספג ארבעה קליעים ישירים ברגל ימין. הצרור ריסק לחלוטין את עצם הירך וקרע את העורק הפמורלי (עורק הירך הראשי). לאוורי איבד כמות עצומה של דם וכמעט מת במהלך הפינוי המוסק.

הוא פונה למרכז הרפואי הצבאי הלאומי "וולטר ריד" בארה״ב. כדי להציל את חייו, הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו הימנית מעל הברך (פציעה שמקשה בהרבה על השיקום בהשוואה לקטיעה מתחת לברך). הוא עבר למעלה מ-30 ניתוחים מורכבים.

במצב כזה, הצבא מציע באופן אוטומטי פרישה רפואית מלאה ומכובדת עם פנסיה קבועה. עבור רוב בני האדם, זה היה סוף השירות הצבאי. אך לאוורי סירב בתוקף לחתום על מסמכי הפרישה. המטרה שלו לא הייתה לחזור לחיים רגילים — המטרה שלו הייתה לחזור לצוות שלו, להילחם בחזית.

לאוורי החל בתוכנית שיקום והרמת משקולות אגרסיבית, אותה כינה "The Dungeon". הוא הפך את החזרה לצבא לאובססיה:

הוא התאמן שעות על גבי שעות רק בלבצע פעולות בסיסיות עם פרוטזה, כמו כניסה ויציאה מהירה מרכבים צבאיים. הוא למד לרוץ, לנתר, לזחול ולשאת משקלים מטורפים על רגל אחת ופרוטזה מכנית. כדי להוכיח לצבא שהוא אינו מהווה נטל או סכנה לחבריו, הוא דרש לעבור את מבחני הכשירות המחמירים ביותר של הכוחות המיוחדים, ללא שום הקלות.

במהלך המבחנים, הוא לא רק עמד בסטנדרטים של לוחמים בריאים, אלא לעיתים קרובות אף עקף אותם. הוא השלים קורסים מפרכים, כולל קורס צלילה קרבית של הכוחות המיוחדים (Combat Diver) — אחד הקורסים הקשים ביותר פיזית בצבא.

בשנת 2015, שנתיים בלבד לאחר הפציעה, לאוורי עשה את הבלתי ייאמן: הוא הוחזר רשמית למעמד מבצעי מלא ונשלח שוב לאפגניסטן ולאזורי לחימה אחרים (כמו אפריקה) להוביל מבצעים מיוחדים.

מדוע קוראים לו "המכונה"?

מעבר למבנה הגוף המאסיבי שלו וצורת העבודה הבלתי מתפשרת שלו, הכינוי קיבל משמעות מיוחדת באחד מסבבי הלחימה החוזרים שלו. הילדים המקומיים באזורי הלחימה, שראו לוחם ענק עם רגל רובוטית מתכתית שרץ ונלחם בחזית, החלו לקרוא לו בשפתם "לוחם מכונה". הכינוי הזה נשאר איתו לתמיד.

ניק לאוורי ממשיך לשרת בשירות פעיל כקצין בכוחות המיוחדים. במקביל, הוא הפך למרצה מבוקש ברחבי העולם בנושאי מנהיגות, חוסן מנטלי ומשמעת עצמית. הוא הקים חברה בשם TeamMCHN וכתב את הספר המצליח "Objective Secure", שבו הוא מסביר את פילוסופיית החיים שלו: איך להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי באמצעות משמעת וביטול תודעת הקורבן.

המשפט המפורסם ביותר שלו שמלווה את סיפורו הוא: "מוטיבציה היא אוברייטד. משמעת עצמית היא מה שמנצח קרבות ובונה חיים".

מפקד שלא שכח את חייליו

בסיומו של יום ראשון ללימודים קיבלתי הודעה מרגשת כל כך מטליה הבר שאיבדה את בעלה הגיבור בעזה:

״הי חנוך, תראה איזה עם יש לנו: אלעד תדמור, המפקד של בעלי זכריה הבר (ז״ל), שמתגורר ליד נהריה, נסע עם בת זוגו היום עד לביתי בנווה דניאל. הם הגיעו בשבע בבוקר כדי ללוות כל אחד מילדיי לבית הספר.

וכך הם עושים בכל שנה מאז שבעלי נפל ב־2024. ״

אשרי העם שאלה מפקדיו. ובהצלחה לילדים החמודים בבית הספר.

הקרביניירה שהציל את האויב

סאלבו ד׳אקוויסטו נולד ב-15 באוקטובר 1920 בנאפולי, למשפחה קתולית אדוקה בעלת ערכים עמוקים של חסד ועזרה לזולת. הוא היה הבכור מבין חמישה ילדים. כבר מנעוריו בלט באופיו הרגוע, בחוש הצדק המפותח שלו ובנטייתו להגן על החלשים.

בשנת 1939, כשהיה בן 19 בלבד, התנדב לצבא והצטרף לקרביניירי – כוח השיטור הלאומי של איטליה, שמילא גם תפקידים צבאיים. בשנת 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נשלח לשרת בצפון אפריקה (לוב), שם נפצע ואף חלה במלריה. לאחר שהחלים, חזר לאיטליה, עבר קורס מפקדי סיור והועלה לדרגת סמל.

הוא הוצב בנקודת הקרביניירי הקטנה בטורימפייטרה, כפר קטן הממוקם מעט צפונית לרומא.

בספטמבר 1943 עברה איטליה טלטלה אדירה. הממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, והפנתה עורף לגרמניה הנאצית. בתגובה, פלש הצבא הגרמני (הוורמאכט) לאיטליה וכבש את חלקיה המרכזיים והצפוניים. באזור טורימפייטרה, ליד מגדל שמירה ישן בשם פלידורו, התמקמה יחידה של צנחנים גרמנים. המתח בין האוכלוסייה המקומית לבין הכובשים הגרמנים היה בשיאו.

בליל ה-22 בספטמבר 1943, שני צנחנים גרמנים חיטטו בארגזי תחמושת נטושים שהושארו במגדל פלידורו על ידי הצבא האיטלקי. תוך כדי החיטוט, אירעה תאונה: רימון יד התפוצץ בארגז. אחד החיילים הגרמנים נהרג במקום. חייל נוסף נפצע קשה.

למרות שהיה ברור שמדובר בתאונה שנגרמה מרשלנות של החיילים עצמם, מפקד היחידה הגרמנית סירב לקבל זאת. הוא קבע שמדובר בפעולת חבלה מכוונת (חבלה פרטיזנית) של תושבי המקום נגד הרייך השלישי.

למחרת בבוקר, ב-23 בספטמבר, הגיע המפקד הגרמני אל תחנת הקרביניירי המקומית. מפקד התחנה נעדר, וסאלבו ד׳אקוויסטו, שהיה רק בן 22, מצא את עצמו כמפקד בפועל מול הזעם הגרמני. הגרמנים דרשו מד׳אקוויסטו לגלות מיד מי הם "האשמים" בפיצוץ והורו לו לנהל חקירה. סאלבו חקר את האירוע, גילה במהירות שמדובר בתאונה בלבד, והסביר זאת למפקד הגרמני בביטחון ובאומץ. אולם, הגרמנים לא רצו באמת. הם רצו נקמה ודרשו "אשמים".

משראו שסאלבו אינו מספק להם שמות, פתחו הגרמנים בפעולת תגמול אכזרית. הם פשטו על הכפר, עצרו באקראי 22 אזרחים חפים מפשע – חקלאים, עובדי אדמה ועוברי אורח – וביניהם גם את סאלבו ד׳אקוויסטו עצמו.

האזרחים וסאלבו הובלו תחת איומי רובים אל אזור מגדל פלידורו. הגרמנים חילקו להם אתים והורו להם לעשות דבר אחד נורא: לחפור קבר אחים גדול. האזרחים המבועתים הבינו שהם עומדים להיות מוצאים להורג. הם בכו, התפללו וזעקו לחייהם. סאלבו ד׳אקוויסטו ניסה שוב ושוב לדבר אל ליבם של הקצינים הגרמנים, והתעקש שהאנשים האלו אינם קשורים לדבר, אך הגרמנים נותרו אדישים.

כאשר חפירת הקבר כמעט הושלמה, וכיתת היורים הגרמנית כבר נעמדה במקומה מוכנה לפקודה, קיבל סאלבו החלטה הירואית. הוא פנה למפקד הגרמני והכריז: "אני לבדי תכננתי וביצעתי את הפיצוץ. האנשים האלה חפים מפשע ואינם יודעים דבר. שחררו אותם, ואני אשא בעונש".

הגרמנים, שחיפשו "שעיר לעזאזל" רשמי כדי לסגור את התיק ולשמור על כבודם, קיבלו את "הודאתו". הם הורו מיד ל-22 האזרחים המזועזעים לרוץ ולהסתלק מהמקום. האזרחים נסו על נפשם, מביטים לאחור בדמעות ורואים את מושיעם הצעיר נותר לבדו מול כיתת היורים. שניות ספורות לאחר מכן, נשמע מטח היריות. סאלבו ד׳אקוויסטו נרצח במקום. הוא היה בן 22 בלבד במותו.

סיפורו של סאלבו הפך מיד לסמל של הקרבה עילאית. גופתו, שנזרקה לקבר שחפרו האזרחים, הועברה לאחר המלחמה בכבוד רב לנאפולי, והוא נקבר בבזיליקת סנטה קיארה.

בשנת 1945 הוענקה לו המדליה הגבוהה ביותר באיטליה על אומץ לב.

רחובות, בתי ספר, צריפי קרביניירי ואנדרטאות בכל רחבי איטליה קרויים על שמו. דמותו הונצחה בסרט קולנוע וסדרת טלוויזיה מאיטליה.

איש העסקים שמכר אוויר לצבא

תארו לעצמכם איש עסקים ממולח שמצליח למכור לצבאות ולמשטרות ברחבי העולם אלפי "גלאי פצצות" מתקדמים בעלות של עד 40, 000 דולר ליחידה, תוך שהוא טוען שהם מסוגלים לאתר חומרי נפץ מבעד לקירות בטון — רק כדי שהעולם יגלה מאוחר יותר שמדובר למעשה במכשירי פלסטיק זולים למציאת כדורי גולף אבודים, שאין בהם אפילו רכיב אלקטרוני אחד.

ההונאה הביזארית והטרגית הזו, שנחשבת לאחת משערוריות הביטחון הגדולות של המאה ה-21, נוהלה על ידי איש עסקים בריטי בשם ג׳ים מקורמיק. במהלך שנות ה-2000, מקורמיק ייסד חברה ושיווק ברחבי העולם את ה-ADE 651 — מכשיר שנראה כמו ידית פלסטיק שחורה עם אנטנת מתכת מתנדנדת.

מקורמיק טען שהמכשיר מבוסס על "משיכה יונית אלקטרוסטטית", שהוא אינו זקוק לסוללות כיוון שהוא מופעל על ידי החשמל הסטטי של גוף האדם, ושניתן להכניס אליו "כרטיסים מתוכנתים" כדי לאתר חומרי נפץ ספציפיים, סמים, או אפילו בני אדם מתחת להריסות. ממשלת עיראק, שהייתה נואשת לפתרונות ביטחוניים נגד פיגועי תופת, קנתה את הסיפור במלואו ורכשה ממקורמיק אלפי מכשירים בשווי מטורף של למעלה מ-85 מיליון דולר.

במשך שנים, חיילים עמדו במחסומים הקריטיים ביותר בבגדד, כיוונו את אנטנת הפלסטיק אל עבר רכבים עוברים, ואם האנטנה נטתה הצידה (כתוצאה מתנועה לא רצונית של פרק כף היד, תופעה הידועה כ״אפקט האידיאומוטורי"), הרכב עבר חיפוש.

התרמית נחשפה סופית רק לקראת סוף העשור, כשמומחי טכנולוגיה פתחו את המכשיר ונדהמו לגלות שאין בו כלום. לא חוטים, לא שבבים ולא חיישנים. המכשיר כולו היה העתק מדויק של צעצוע שעלה 20 דולר ונועד לעזור לשחקני גולף למצוא כדורים אבודים בשיחים. ה״כרטיסים המתוכנתים" הסודיים התגלו כלא יותר ממדבקות נגד גניבה שאפשר למצוא על בגדים בחנויות בגדים סטנדרטיות.

בשנת 2013, ג׳ים מקורמיק נידון ל-10 שנות מאסר בגין הונאה, אך הנזק כבר נעשה — מכשירי הפלסטיק הריקים שלו שימשו לאבטחת אינספור מתקנים רגישים ברחבי העולם במבצע שהפך למגוחך ולקטלני כאחד.

הנס של נועם: בר מצווה בין שני אבות

הנס של נועם: בר מצווה בין שני אבות

אביו, חנן עמר, היה ספר אהוב מאשקלון. הוא נרצח בדם קר בפסטיבל המוזיקה "נובה" בבוקר השבעה באוקטובר 2023, שמחת תורה תשפ״ד, בזמן שגונן בגופו על שתי נערות צעירות כדי להצילן.

חנן היה בן 38 במותו. הוא הותיר אחריו את אשתו מירי ושלושת ילדיהם היפים: אבישג (13), נועם (11) ואיתן (בן חמש וחצי). חבריו תיארו אותו כבעל הלב הרחב והגדול ביותר שאפשר לפגוש; אדם שאהב אנשים, אהב את משפחתו עד כלות, והיה מאוהב באהבה, בחסד ובחיים.

יותר משנתיים חלפו מאז אותו יום אפל. לפני מספר חודשים, כשנועם התקרב ליום הולדתו ה-13, אמו החלה לדבר איתו על חגיגת הבר מצווה שלו. אך נועם אמר לאמו המודאגת שהוא כלל לא מעוניין בבר מצווה. העצב והחורבן שבאיבוד אביו האהוב היו פשוט כבדים מנשוא. המחשבה להיכנס לנקודת הציון הזו בלי אביו נראתה לו בלתי אפשרית.

אמו נותרה המומה. היא אמרה לו: "לכל ילד יהודי יש בר מצווה בגיל 13. עולים לתורה בבית הכנסת, מניחים תפילין. זה משהו שילדים יהודים עושים כבר אלפי שנים". נועם השיב: "לא אני, אמא. אין לי בר מצווה". האם המבולבלת והעצובה שאלה: "אז מה היית רוצה לעשות במקום?"

"אני רוצה חופשה מהנה ומרגשת בארצות הברית. אני רוצה טיול באמריקה. אני לא רוצה מצווה", אמר נועם. אמו השיבה: "הייתי רוצה מאוד, אבל אתה יודע שאין לנו שום דרך לממן טיול כזה. אנחנו לא משפחה עשירה, אני כל כך מצטערת". נועם התעקש: "זה מה שאני רוצה. שאלת אותי – וזה מה שאני מבקש".

אמו, אישה עם לב מיוחד, אמרה לו: "אתה יודע, בני היקר, יש לך שני אבות בשמיים. אביך הביולוגי נמצא שם, ויש לך את הבורא, הקדוש ברוך הוא. למה שלא תדבר איתם ותגיד להם מה אתה רוצה? זה מעבר ליכולות שלי. זה לא משהו שאני יכולה לארגן אפילו בדמיון הכי פרוע שלי. לך תדבר עם שני האבות שלך בשמיים".

נועם שיתף אותי בסיפור ואמר: "לקחתי את דברי אמי ללב. הלכתי לבית הכנסת, דיברתי עם אלוהים ודיברתי עם אבא שלי. ביקשתי מאבא שיהיה מליץ יושר עבורי, וביקשתי מהשם: 'אנא, ארגן לי טיול לאמריקה'".

החיים המשיכו. כמה שבועות לאחר מכן, מירי עמר קיבלה הודעה לטלפון שלה. קיימת עמותה בשם "מנוחה ושמחה", המנוהלת על ידי זוג חסידי ישראלי, חבריי היקרים מנדי וברכי קוניק. הארגון הוקם כדי לתמוך במשפחות שכולות בישראל לאחר טבח השבעה באוקטובר ומלחמת עזה. הם ארגנו טיול של עשרה ימים באמריקה למשפחות שכולות, כשכל ההוצאות משולמות.

מירי האלמנה הסתכלה על התאריכים. זה היה בדיוק בשבוע של הבר מצווה של נועם.

"חשבתי שאני הוזה", היא סיפרה לי. "חשבתי שהשתגעתי או שאני חולמת". היא התקשרה אליהם והם אמרו לה: "כמובן, הצטרפו אלינו. תביאו את הילדים, אתם הולכים ליהנות". כשסיפרה למנדי קוניק את כל הסיפור – שבנה לא רוצה מצווה אלא טיול – הוא ענה: "זה מדהים. אנחנו נארגן לבן שלך בר מצווה במלון היפה ביותר בארצות הברית. מאות יהודים יחגגו איתו במהלך חופשת החלומות הזו".

כך, לפני שבועות ספורים, בשבת פרשת חיי שרה (נובמבר 2025), הצטרפתי ליהודים רבים במלון "ברקלי" על שפת הים בניו ג׳רזי. נועם עלה לתורה, ואז הונף על כתפיים כשמאות אנשים רוקדים איתו – יתומים, אלמנות, הורים שכולים ותורמים שהתאחדו לשבת המיוחדת הזו. רקדנו ושרנו, זרקנו עליו סוכריות וחגגנו את בר המצווה שלו.

הוזמנתי לשאת כמה דברים ואמרתי: "נועם יקירנו, כולם בחדר הזה חשבו שהם באים לאמריקה רק בשביל נופש. כמעט 200 כרטיסי טיסה מומנו למשפחות הללו כדי להגיע מישראל. אבל האמת היא, בלי שאיש מאיתנו ידע, שכל הטיול הזה אורגן בזכות התפילות שלך. כשאתה התפללת להשם וביקשת מנשמתו הקדושה של אביך להתפלל עבורך, אלוהים חיבר את כל החלקים כדי שתזכה לחגיגה המפוארת הזו".

בקהל ישב אדם נוסף, עקיבא אליהו. הוא ישב שם לצד נועם, ליווה אותו והכין אותו לבר המצווה. עקיבא סיפר לי: "היה לי בן, אריאל. הוא היה תותחן טנק. בבוקר השבעה באוקטובר הוא לקח את הטנק שלו לקיבוץ בארי. הוא הרג עשרות מחבלים והציל אינספור חיים, עד שנרצח בגיל 20. לפני כמה שנים, גם הוא חגג את שבת הבר מצווה שלו בפרשת חיי שרה".

זהו חיבור של נשמות. אחרי חגיגת השבת, כשנועם אכל פיצה במוצאי שבת, הוא אמר לי: "לקחתי את המילים של אמא שלי ברצינות. היא אמרה לי – 'לך להתפלל, יש לך שני אבות בשמיים, דבר איתם'. וזה מה שעשיתי".

זהו, חבריי, כוחו של לב טהור שנמס בתפילה.

לובה והילדים בלילה הקפוא

משאית אשפה עצרה מאחורי צריף נשים באמצע הלילה, 54 ילדים קטנים נזרקו מתוכה לתוך הבוץ הקפוא של ברגן-בלזן.

לובה טרישינסקה שמעה אותם מבעד לקיר הדק.

היא ראתה ילדים בגילאי 4 עד 12 בוכים בחושך, ילדים יהודים מהולנד, יהלומים של עובדי יהלומים.

אמותיהם הועמסו על משאיות מוקדם יותר באותו יום ונשלחו למחנה ליד המבורג. הילדים הוכנסו למשאית נפרדת, נסעו במעגלים במשך שעות כי איש לא ידע מה לעשות איתם, ולבסוף הושלכו כמו אשפה.

היא הייתה בת 26, יהודייה מפולין, אחות לשעבר ששרדה את אושוויץ והועברה בקיץ 1944 לברגן-בלזן.

שנתיים קודם לכן, על רציף הרכבת באושוויץ, שומר SS הצביע על בנה בן השלוש, יצחק.

לובה הייתה היחידה במשפחתה שירדה מהרציף בחיים.

כשהיא עומדת בבוץ הקר, מביטה ב-54 ילדים נטושים, לובה, שנאצים קרעו ממנה את בנה, הכניסה אותם פנימה. הנשים האחרות בצריף בהו באימה. הסתרת ילדים עלולה לגרום למות כולם, אבל לובה לא ביקשה רשות. היא לחשה: "אתם חייבים להיות בשקט עכשיו. אתם בטוחים איתי."

באותו לילה, לובה עשתה את הבלתי נתפס. היא הלכה ל״החיה מבלזן״, המפקד ג׳וזף קרמר. "יש לי את הילדים האלה," אמרה לו. "אשמור עליהם בשקט. אשמור עליהם בפנים. אתה לא תראה אותם."

השטן שאג אליה אך הסכים ונתן לה צריף נפרד עבורם, בלוק 211.

בהתחלה לובה לא יכלה לתקשר מילולית עם היתומים. היא דיברה פולנית, רוסית וגרמנית, אך מהלילה הראשון היא שרה להם שירי ערש ישנים כדי לנחם, להרגיע, לאהוב ולדאוג להם.

למחרת בבוקר היא עמדה בפני המשימה הקשה של מציאת מזון. היא הסתובבה בכל רחבי המחנה כדי להתחנן, לסחור ולגנוב ממחסני האס אס לחם, מיים ולעיתים קצת חלב. באופן מפתיע, אפילו כמה שומרים גרמנים החלו לעזור לה.

במשך החודשים הבאים, לובה ניהלה פעוטון סודי בלב הגיהנום בעזרת אישה סלובקית, הרמינה קראנץ, ורופאה יהודייה, עדה בימקו. הם קרצפו את הרצפות, רחצו את הילדים, קיפדו על היגיינה בתנאי מגפת הטיפוס ששררו במחנה.

עד אפריל 1945 הגיעו יתומים נוספים. לובה טיפלה ב-94 ילדים, כולל תינוק מתחת לגיל שנה.

ב-15 באפריל 1945, חיילים בריטים נכנסו לברגן-בלזן. כשהם פתחו את דלת הצריף של לובה, הם נעצרו בהלם.

מולם עמדה אישה צעירה מוקפת ב-94 ילדים יהודים, הולנדים, פולנים ורוסים, רזים ושקטים, חיים.

לאחר השחרור, לובה הפכה למנהלת בית הילדים החדש תחת ניהול בריטי.

מאוחר יותר, היא ליוותה את הילדים, "היהלומים של לובה", 64 ילדים בחזרה להולנד ואת השאר לשוודיה, שאומצו בתורם בשוודיה ופינלנד.

בשוודיה לובה טרישינסקה נישאה לסול פרידריך, ניצול אושוויץ אותו פגשה במחנה עקורים, ובשנת 1947 היגרו בני הזוג לארצות הברית.

במלאת 50 שנה לשחרור ברגן-בלזן, 31 מהיהלומים של לובה התאספו באמסטרדם כדי להוקיר תודה לאישה שנתנה לכמעט 100 ילדים את ההזדמנות לגדול, לאהוב, לחיות. בשנות ה-50 וה-60 לחייהם הם נגשו אליה אחד אחד: רופאים, מורים, מהנדסים, אימהות וסבים.

סגנית ראש העיר העניקה לה את מדליית הכסף על מעשים הומניטריים מטעם המלכה ביאטריקס.

לובה העירה פעם: "מעולם לא חשבתי על עצמי כאדם אמיץ במיוחד. . . אבל גיליתי שבתוך כל אדם יש גיבור שמחכה להתגלות."

ספר ילדים מאת מישל מקאן, "לובה, מלאך בלזן", זכה בפרסים רבים.

הררי המלט של ניגריה

"ארמדת המלט" של ניגריה היא אחת מפרשות השחיתות והכשל הניהולי האבסורדיות ביותר בהיסטוריה המודרנית.

בשנת 1970 הסתיימה מלחמת האזרחים בניגריה (מלחמת ביאפרה), והמדינה נזקקה לשיקום מאסיבי של תשתיות. באותו זמן, משבר האנרגיה העולמי של 1973 הקפיץ את מחירי הנפט הגולמי פי ארבעה. ניגריה, שהפכה ליצואנית נפט גדולה, מצאה את עצמה בן לילה עם הררי מזומנים וקופת מדינה מפוצצת.

השליט הצבאי של ניגריה באותם ימים, הגנרל יעקובו גוואון, הכריז על תוכנית פיתוח לאומית שאפתנית. הממשלה החליטה לבנות בתי חולים, כבישים, שדות תעופה, ובעיקר – מחנות צבאיים חדשים ובתי ספר עבור משרד הביטחון. לכל אלה היה צורך ברכיב מפתח אחד: מלט.

במרץ 1974, סוכנות האספקה הממשלתית העריכה כי ניגריה זקוקה לייבוא של כ-2 מיליון טונות מלט. אולם, בשל חוסר תיאום מוחלט, שחיתות פקידים, וחוזים כפולים שנחתמו עם מאות ספקים שונים ברחבי העולם, משרד הביטחון לבדו חתם על חוזים לרכישת למעלה מ-16 מיליון טונות מלט (חלק מהמקורות מדברים על קרוב ל-20 מיליון).

ניגריה הזמינה באותה שנה קרוב ל-50% מכלל תפוקת המלט העולמית המוצעת למכירה.

מכיוון שהממשלה הניגרית הייתה עשירה מאוד, היא הסכימה לשלם מחיר מופקע של כ-115 דולר לטון – פי שלושה ממחיר השוק העולמי באותה תקופה. חברות ספנות וספקי מלט מיוון, רומניה, ספרד, ארה״ב וברית המועצות הבינו שיש כאן "מכרה זהב", העמיסו כל ספינה פנויה ומיהרו להפליג לכיוון ניגריה.

במהלך שנת 1975, מאות ספינות עמוסות במלט החלו להגיע בו-זמנית לנמל לגוס – הנמל המרכזי של ניגריה. לנמל לגוס הייתה יכולת לטפל בפריקה של כמיליון טונות סחורה בשנה בלבד. הממשלה הזמינה פי 16 מכך.

במהרה נוצר פקק ימי חסר תקדים. למעלה מ-400 ספינות עגנו בים הפתוח מחוץ לנמל, כשהן ממתינות לתורן להיכנס ולפרוק. התור היה ארוך כל כך, שספינות נאלצו להמתין בים בין שנה לשנתיים רק כדי להגיע לרציף!

המלט, מטבעו, רגיש מאוד ללחות. הספינות עמדו חודשים ארוכים באקלים הטרופי והלח של חופי מערב אפריקה. הלחות חלחלה לבטן האניות, והמלט הלח הפך לגושי בטון קשיחים וחסרי שימוש עוד לפני שפרקו אותו.

החוזה שנחתם עם הספקים כלל סעיף סטנדרטי של "דמי השהייה" – קנס שהממשלה הניגרית צריכה לשלם לחברות הספנות על כל יום שבו הספינה ממתינה מחוץ לנמל. ניגריה החלה לשלם מיליוני דולרים ביום כקנסות על הספינות העומדות בתור. חברות ספנות גילו שמשתלם להן הרבה יותר פשוט להשאיר את הספינה עוגנת מול חופי לגוס ולא לעשות כלום, מאשר להפליג ולחפש עבודה אחרת.

השחיתות הגיעה לשיאים חדשים: קפטנים של ספינות שיחדו פקידי נמל כדי שידחפו אותם לסוף התור, כדי להמשיך ולצבור את דמי ההשהייה המטורפים מהממשלה. חלק מבעלי הספינות קנו גרוטאות ימיות, מילאו אותן במלט זול או אפילו בחול, הביאו אותן לחופי ניגריה, ופשוט נטשו או הטביעו אותן בים לאחר שגבו את דמי ההשהייה והביטוח.

הפרשה שיתקה לחלוטין את הכלכלה הניגרית. מכיוון שהנמל היה חסום בארמדת המלט, סחורות חיוניות אחרות – כמו תרופות, מזון וציוד חקלאי – לא יכלו להיכנס למדינה, מה שהוביל לאינפלציה דוהרת ומשבר כלכלי.

ביולי 1975, בעקבות הכאוס הכלכלי והזעם הציבורי, הודח הגנרל גוואון בהפיכה צבאית ללא שפיכות דמים. הממשלה החדשה ניסתה לעצור את הטירוף: היא ביטלה באופן חד-צדדי את החוזים, סירבה לשלם את דמי ההשהייה, והורתה לבנק המרכזי של ניגריה לבטל את מכתבי האשראי לספקים.

הצעד הזה הוביל לגל של תביעות משפטיות בינלאומיות ענקיות נגד ניגריה בבתי משפט באירופה ובארה״ב (הידועה שבהן היא תביעת Trendtex Trading Corp v Central Bank of Nigeria). ניגריה טענה לחסינות ריבונית (שאסור לתבוע מדינה), אך בתי המשפט (בהובלת השופט המפורסם לורד דנינג בבריטניה) קבעו תקדים היסטורי במשפט הבינלאומי: מדינה אינה יכולה להתחמק מאחריות משפטית כאשר היא פועלת כיישות מסחרית רגילה בשוק החופשי. ניגריה נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים כפיצויים.

בסופו של דבר, ניגריה שילמה קרוב למיליארד דולר על מלט שרובו נזרק לים או התקשה לבטון חסר ערך, באירוע שנשאר עד היום בספרי הכלכלה כדוגמה קלאסית ל״קללת המשאבים" – המצב שבו עושר פתאומי ממחצבים מוביל לשחיתות ולקריסה מערכתית.

הטייס שטבע בשמיים

בשנת 1959 הטייס האמריקאי וויליאם רנקין המריא ממנחת חיל הים במסצ׳וסטס, ארה״ב. הוא טיפס לגובה 13, 716 מטרים, מעל פסגתו של ענן קומולוניבוס כשלפתע שמע רעש חזק ממנוע המטוס, ולאחר מכן הבחין כי הוא דמם, וכי אזעקת הדליקה החלה לפעול. כשניסה למשוך בידית אספקת הכוח בחירום היא נשברה בידו, ולכן החליט לנטוש את המטוס.

אם לא שמתם לב, נציין שמדובר בגובה שאנשים רגילים לא צונחים ממנו והצנחנים הספורים שכן עשו משהו דומה, עושים זאת עם ציוד מיוחד. כמעט מיידית נכווה רנקין בכל חלקי גופו, והלחץ הנמוך גרם לדימום מעיניו, אפו ואוזניו. הוא גם כלל לא היה לבוש בצורה מתאימה לטמפרטורה שהייתה מינוס 50 מעלות צלזיוס, וגילה שבזמן הנטישה נפלה לו אחת הכפפות, מה שגרם לידו לקפוא במהירות. גופו התנפח, והוא הרגיש לחץ פנימי מטורף החוצה.

התנאים מרגע הנטישה היו איומים. אבל הקור העז והחמצן הדליל בגבהים הללו, על אף שגרמו להיפותרמיה וירידת טמפרטורת הגוף לרמות מסוכנות, לא היו העניין. הסיפור האמיתי והבלתי נתפס עוד יותר, מתחיל בהמשך הנפילה:

הטייס הצונח מצא עצמו נקלע לתוך ענני הסופה האיומים, שבתוכם טס עד לפני כמה דקות במטוסו. בשל הסופה ותנאי לחץ אוויר לא רגילים, מצנחו שאמור להיפתח באופן אוטומטי בגובה מסוים, נפתח לפני הזמן.

רנקין מצא עצמו צונח בתוך עננים כבדים וגשם כבד. בתוך העננים והגשם הרב שהם הורידו, הוא חש שהוא טובע ממש. מרוב הגשם הוא לא הצליח לנשום, כי כל שאיפת אוויר הכניסה לריאותיו מים ועוד מים. . . טביעה של ממש, אבל בשמיים.

בנוסף, בשל הרוחות העזות של הסופה, מצא עצמו הטייס האומלל מטולטל למעלה ולמטה ולצדדים. הסופה שיחקה בו כרצונה. הוא היה מריונטה של הרוחות ופשוט לא נפל למטה. רנקין נפגע על ידי כדורי ברד ונסחף מעלה בזרמי האוויר החזקים בענן, דבר שגרם לו להקיא. הוא ראה סביבו ברקים רבים, אותם תיאר כלהבים כחולים בעובי של מספר מטרים, ואף חש את פגיעתו של אחד מהם שהצית את מצנחו, מה שגרם לו להאמין שמת. הצניחה שהייתה אמורה להסתיים כבר מזמן, נמשכה. הסופה סרבה להוריד אותו אל הקרקע.

איכשהו, בתום כל הטלטולים והדחיות, הצליח כוח הכבידה של כדור הארץ להנחיתו למטה. צניחה שהייתה אמורה להימשך 10 דקות, נמשכה לא פחות מ-40 דקות!

אז נשאלת השאלה איך אנחנו יודעים את כל זה? מסיבה אחת — רנקין שרד כדי לספר והצליח לשרוד את הצניחה הארוכה והקשה ביותר שיש. אבל לנחות על הקרקע כמו בן-אדם הוא עדיין לא קיבל את הזכות. במקום זאת הטיחה אותו הרוח גם עתה והוא מצא את עצמו נוחת באזור מיוער, שגם בו הוא סיים את הצניחה כשהוא תלוי על עץ. לבסוף, הוא הצליח להתנתק מהמצנח ונפל אל האדמה.

מדמם וכאוב, רנקין החל בהליכה רגלית, כשהוא מחפש עזרה או טלפון. בשלב מסוים הוא הגיע אל כביש ורק לאחר קשיים מרובים עצר לו אחד הנהגים טרמפ. הוא הסיעו לעבר מקום עם טלפון ומשם הזעיק אמבולנס.

הנזק הסופי שלו, תודה ששאלתם, היה קטן יחסית. המון חבורות על גופו ותופעות של היפותרמיה, שמהן הוא סבל בשל הקור העז. אבל לא היו לו שום נזקים אחרים ואחרי מספר שבועות הוא שוחרר מבית החולים ולא סבל יותר מאותה צניחה דרמתית. עם הזמן הוא כתב על האירוע שעבר ספר בשם "האיש שרכב על הרעם". רנקין הוא האדם היחיד אי פעם ששרד נפילה לתוך ענן סערת-ברקים.