*עושים מצוות חבילות? * /עמיחי שוקרון
י״ב באלול תשפ״ב
יש איזה זקן הדור, זקן מהקהילה שלי, יהודי מלא תורה וחכמה, צח לשון וירא שמים בתכלית.
מזה למעלה משנה הוא לא מצליח להגיע לביהכנס. הרגליים לא נושאות אותו.
הצעתי לו שאשלח מישהו מהקהילה שייקח אותו על כסא גלגלים, אבל לא נעים לו להיות לטורח. מהזקנים המכובדים ואוהבי הנתינה לאחרים, חלילה להיות הם המעמסה.
יום אחד ראיתי את החתן שלו בביהכנס ושאלתי אותו מה שלום מארי שלום. הוא סיפר לי שהוא לא יכול לצאת וכו', ושאלתי אם הוא ישמח לביקור, או שעדיף שלא. הוא אמר שהוא בוודאי ישמח. וכך יצא, שכל שבת אחרי שחרית, הייתי הולך אליו הביתה, ומשתעשע איתו בחידודי לשון ותורה, מדרשים ופרשנים. הוא ואשתו החכמנית היו ממש אוצר בשבילי, בענייני מקרא ותורה. שניהם היו מורים עשרות שנים בארץ ובחו״ל, וכרסם מלאה מלאה בתורה, וזה כל דבריהם כל הימים.
ואיך שהיו מדברים עברית? כל אות היתה מקבלת את היחס המגיע לה, מי דגושה ומי רפה, מי בקיצה ומי שלא בקיצה. הדיבור היה כמו ציור שמן עשיר, כמו ריקוד. הייתי מתענג על הצחות והטוהר של הדיבור.
התפלאתי איזה אוצר גדול היה בקהילתי, שלא הכרתי. מארי שלום מעולם לא פצה פה בביהכנס, חוץ מכמה פעמים בודדות, שלא היה מי שידרוש בין מנחה לערבית, כך סיפרו לי. אבל אני — מעולם לא שמעתי אותו מדבר כשנפגשנו בביהכנס, מעבר לשיחת חולין. ואת מרת רעייתו שתחי' לא הכרתי מעולם. בפעם הראשונה שהגעתי, היא שאלה אותי "מי אתה?", היה נראה לה משונה שמגיעה אדם לא קרוא ולא מוכר בבוקר יום השבת בשעת הסעודה.
בסוף כל מפגש שבתי כזה, מארי שלום היה מרעיף עליי מטח כבד של מחמאות, על הנהגת הקהילה, על הדיוק שלי בקריאה, על הפירוש שהשלמתי לו בחידושו ועוד. כל פעם הוא היה מגלגל בלשונו לאט לאט את המילים "הרב, אני לא מחניף, אני אומר את האמת". האמנתי לו. הייתי יוצא משם שמח בחוט המשולש: גם שימחתי שני יהודים, תלמיד חכם ורעייתו. גם למדתי תורה ולשון הקודש שמשמחים אותי בעצמי. וגם. . . קיבלתי מחמאות ☺️.
בשבת הקודמת (פרשת ראה) באתי לבקר כהרגלי את הזוג הקדוש, ומארי שלום ישב על מקומו כהרגלו, חומש, מדרש רבה ומקראות גדולות פתוחים וסגורים לידו. הוא הרצה לי חידוש שחידש על פסוק מההפטרה ושאל לדעתי. הקשתי עליו קושיה — הוא מותיב והוא מפרק לה — מיד תירצתי מה שחשבתי לתרץ. עיניו אורו כמי שקיבל ידיעה שנולד לו בן, חידושים הרי הם כבנים. החידוש שלו על "כל כלי יוצר עלייך לא יצלח" נולד והיה.
בעוד החיוך על שפתיו, אמר לי מארי משפט שגרם לי להחסיר פעימה או שתיים:
"אם אני אחיה עד יום כיפור, אני אדע מה כוונת הפסוק". היתה לי צמרמורת. לא בגלל שאני שומע פעם ראשונה כזה משפט, וברית כרותה לשפתים, אלא בגלל שהוא אמר אותו נינוח לגמרי, כאילו הוא אמר "אם ירד גשם, אני אקח מטריה". לא היתה רעידה בקולו, לא מרמור ולא בקשת רחמים. רק מידע יבש ופשוט.
כשהדם חזר לזרום בעורקיי, עניתי ואמרתי לו שבלי נדר, אני אגיד בשמו את החידוש שלו בבית הכנסת ביום הכיפורים. הוספנו ודיברנו בשבחה של ארץ קדשנו ותפארתנו, על הבטחון והטוב שיש בארץ חמדה טובה ורחבה, עד שהגיע הזמן להיפרד.
יצאתי מביתו סביבות 11: 30 בבוקר, היה נראה לי שהוא קצת עייף. אשתו אישרה שבלילה הוא לא ישן טוב בגלל כאבי שרירים. ברכתי אותו ברפואה שלמה והורתי לו לשכב לנוח.
בשעת רעווא דרעווין, כשעם ישראל ישבו עדיין בסעודה שלישית, נשכב מארי שלום, עצם את עיניו, ולא קם יותר. נשמתו עלתה טהורה השמימה.
בלווייה לפני שבוע וחצי, אשתו אמרה לי שאני האדם האחרון שהוא פגש, והיתה לו קורת רוח גדולה מאוד מהמפגש. אמרתי לה שלא עשיתי את זה בגלל שריחמתי עליו, אלא בגלל שנהנתי מאוד מהמפגש.
אבל הנה, מצווה גוררת מצווה. זכיתי לחברותא שבועית קצרה, ועל הדרך ה' פינק אותי בחסד של אמת. חבילה של מצוות.
תהא נפשו הקדושה צרורה בצרור החיים.
