לאופולד סוחה והצלת היהודים בביוב

לפני המלחמה הייתה לבוב (אז בפולין וכיום אוקראינה) מרכז יהודי תוסס עם כ-110, 000 יהודים. עד שנת 1943, בעקבות האקציות והגירושים למחנות ההשמדה, נותרו בגטו לבוב רק אלפים בודדים. הגרמנים החלו בחיסול הסופי של הגטו, והיהודים ידעו שנותרו להם שתי אפשרויות: מוות או בריחה.

קבוצה קטנה של יהודים, ובראשם איגנצי חיגר, גיבשה תוכנית נואשת: לחפור מתחת לרצפת הצריף שלהם בגטו כדי לפרוץ אל מערכת התעלות התת-קרקעית של נהר הפולטווה – נהר שהוזרם כולו לתוך מערכת הביוב העירונית העמוקה.

במאי 1943, בזמן שהגטו בער, הצליחו כמה עשרות יהודים (בהם נשים וילדים קטנים) להשתחל אל תוך צינורות הביוב החשוכים והמצחינים.

בזמן שזחלו במים המזוהמים, פנס האיר עליהם פתאום. היה זה לאופולד סוחה, עובד תחזוקה של עיריית לבוב. סוחה לא היה איש דת או פעיל זכויות אדם; הוא היה גנב ופורץ לשעבר שמצא עבודה בעירייה, והכיר כל עיקול, תעלה וצינור תת-קרקעי בעיר.

בתחילה, המניע של סוחה ועוזרו, סטפן ורובלבסקי, היה כספי. היהודים, שהיו נואשים להציל את חייהם, הציעו לו תשלום יומי גבוה בתמורה למזון והגנה. סוחה הסכים והעביר אותם למקום מסתור בטוח יותר, בתוך חלל גדול ונסתר מתחת לכיכר המרכזית של העיר (ליד כנסיית ברנרדין הקדוש).

מתוך כ-21 יהודים שהתחילו את המסע, נותרו במסתור העמוק 10 נפשות (חלקם עזבו, נסחפו בזרם העז או לא עמדו בקושי). ביניהם היו איגנצי חיגר, אשתו פאולינה, ושני ילדיהם: קריסטינה בת ה-7 (שלימים התפרסמה בזכות ספרה "הילדה בסוודר הירוק") וקובי הקטן.

החיים בביוב היו סיוט מתמשך: הם חיו בעלטה מוחלטת, מוקפים במי שפכים, עכברי ענק, כינים ורטיבות קבועה. כדי לחסוך בנרות, הם ישבו רוב היום בחושך מוחלט. מעל ראשיהם הם שמעו את צעדי המגפיים של החיילים הגרמנים ואת רעש החיים הרגילים בעיר. כל רשרוש בביוב עורר בהם פחד ממוות. אחת הנשים בקבוצה, חנקה קלר, הייתה בהריון וילדה תינוק בתוך מעמקי הביוב. לצערם הרב, בתנאים האלו התינוק לא יכול היה לשרוד, והאם נאלצה לחנוק אותו כדי שבכיו לא יסגיר את המסתור ויביא למותם של כולם.

לאחר מספר חודשים, אזל הכסף לקבוצה. איגנצי חיגר ניגש לסוחה ואמר לו שהם אינם יכולים לשלם לו יותר, והם מבינים אם יעזוב אותם.

כאן חל המהפך המוסרי הגדול של סוחה. הוא כבר נקשר לילדים (הוא הביא להם ממתקים, בגדים שקנתה אשתו, ואפילו סידור תפילה יהודי). הוא הביט בחיגר ואמר: "אני לא אעזוב אתכם". מאותו רגע, במשך חודשים ארוכים, מימן סוחה את האוכל והאספקה עבורם מכספו הפרטי וממשכורתו הדלה, תוך שהוא מסכן את חייו ואת חיי משפחתו מדי יום (העונש על סיוע ליהודים בפולין היה מוות מיידי). כשזרם הנהר התת-קרקעי גאה בשל גשמים עזים והציף את המסתור, סוחה פינה אותם פיזית אחד-אחד למקום גבוה ובטוח יותר.

הקבוצה שרדה בבטן האדמה במשך 14 חודשים ארוכים.

ב-27 ביולי 1944, לבוב שוחררה על ידי הצבא האדום. סוחה הגיע אל פתח הביוב, הרים את המכסה הכבד וקרא להם לצאת. האנשים שיצאו היו חיוורים כמו רוחות רפאים, חלשים, עיניהם נפגעו מהאור הפתאומי והם בקושי הצליחו לעמוד על רגליהם. עוברי אורח ברחוב נדהמו לראות חבורת יהודים מגיחה ממעמקי האדמה.

הסוף של לאופולד סוחה עצמו היה טרגי. בשנת 1946, כשנה וחצי בלבד לאחר השחרור, רכב סוחה על אופניו יחד עם בתו. משאית צבאית סובייטית איבדה שליטה וסטתה לעברם. סוחה הדף את בתו כדי להציל את חייה, ונפגע בעצמו באופן קטלני. בהלווייתו, הניצולים היהודים שנשאו את ארונו מררו בבכי.

לאופולד סוחה (בתמונה) ואשתו מגדלנה הוכרו בשנת 1974 כחסידי אומות עולם על ידי יד ושם.

סטפן ורובלבסקי המשיך לחיות את חייו לאחר המלחמה. בזכות העדויות של היהודים ששרדו, יד ושם הכיר גם בסטפן ורובלבסקי ובאשתו אנה כחסידי אומות העולם.

קריסטינה חיגר (שנפטרה בשנת 2023) שרדה, עלתה לישראל, הפכה לרופאת שיניים, ומאוחר יותר עברה לארה״ב. הסוודר הירוק שסרגה לה סבתה בגטו, ושיווה לה מעט חום בימי הביוב החשוכים, מוצג כיום במוזיאון השואה בוושינגטון. הסיפור הזה עובד לסרט הקולנוע המועמד לאוסקר "In Darkness" משנת 2011, בבימויה של אגניישקה הולנד, אשר מציג בצורה ריאליסטית ומצמררת את קורותיהם בביוב.

הנוכל שגנב זהות וחיים

בשנות ה-80, אלברט ג׳ונסון ווקר היה יועץ פיננסי מצליח ואמיד באונטריו, קנדה. הוא הציג את עצמו כאיש דת אמין, אך מאחורי הקלעים ניהל הונאת פונזי ענקית. הוא עקץ וגנב מעל 3. 2 מיליון דולר מכ-70 לקוחות – רבים מהם חבריו מהכנסייה ואנשים שנתנו בו אמון עיוור.

בשנת 1990, כשהמשטרה הקנדית החלה לסגור עליו, ווקר ארז מזוודות ונעלם. הוא הפך לאחד הפושעים המבוקשים ביותר על ידי האינטרפול. הוא לא ברח לבד: הוא לקח איתו את בתו בת ה-15, שינה (Sheena). הם טסו לאירופה, ולאחר מסע קצר התיישבו בעיירה שקטה באנגליה בשם הארוגייט.

כדי להסוות את עצמו, ווקר החל להשתמש בזהות בדויה בשם דייוויד דייוויס. החלק המעוות ביותר בבריחה היה היחסים עם בתו: באנגליה, שינה הציגה את עצמה כאשתו של ווקר. במהלך השנים שבהן היו במנוסה, היא אף ילדה שתי בנות, כשהזהות של האב נותרה תעלומה מוחלטת עד היום.

באנגליה, ווקר (תחת השם דייוויס) פגש את רונלד ג׳וזף פלאט – טכנאי תיקוני טלוויזיה תמים וחייל לשעבר. פלאט סיפר לווקר כי החלום הגדול שלו הוא לעזוב את אנגליה ולהתחיל חיים חדשים בקנדה, אך אין לו מספיק כסף.

ווקר הבין שמדובר בהזדמנות פז. הוא הציע לפלאט הצעה שאי אפשר לסרב לה: הוא יממן לו ולבת זוגו את המעבר ואת החיים בקנדה, ואפילו יעזור לו להקים שם עסק. בתמורה, ווקר ביקש מפלאט רק דבר אחד "פעוט" למטרות עסקיות באנגליה: להשאיר אצלו את תעודת הלידה שלו, רישיון הנהיגה שלו ודוגמת החתימה שלו.

פלאט המאושר הסכים וטס לקנדה בשנת 1992. ברגע שפלאט עזב את המדינה, אלברט ווקר שינה את זהותו שוב והפך רשמית ל״רונלד פלאט״. הוא פתח חשבונות בנק, רשם חברות וניהל חיים שלמים תחת שמו של האיש שנמצא מעבר לאוקיינוס.

התוכנית של ווקר עבדה בצורה מושלמת במשך שלוש שנים, עד שבשנת 1995 קרה הבלתי צפוי: רונלד פלאט האמיתי נותר בלי כסף בקנדה והחליט לחזור לאנגליה.

חזרתו של פלאט הייתה גזר דין מוות לזהות הבדויה של ווקר. אם הרשויות יגלו שיש שני אנשים בשם רונלד פלאט, סודו של ווקר ייחשף והוא יוסגר לקנדה לעשרות שנים בכלא. ווקר הבין שיש רק דרך אחת לפתור את הבעיה: להעלים את פלאט לצמיתות.

ב-20 ביולי 1996, ווקר הזמין את פלאט למה שהוגדר כ״טיול דייג ידידותי״ על הסירה הפרטית שלו במימי תעלת למאנש. כשהיו הרחק מהחוף, ווקר תקף את פלאט, חבט בראשו והטביע אותו. כדי לוודא שהגופה לעולם לא תצוף, ווקר קשר עוגן ברזל כבד במשקל 4. 5 ק״ג לחגורה של פלאט והשליך אותו אל המצולות. הוא היה בטוח שביצע את הרצח המושלם ושהאוקיינוס יקבור את הסוד לנצח.

שבועיים לאחר מכן, ב-28 ביולי 1996, סירת מכמורת של דייגים מקומיים אספה את הרשתות שלה מהים. לתדהמתם, יחד עם הדגים, הרשת העלתה גופת גבר בשלבי ריקבון מתקדמים.

למשטרה הבריטית לא היה שמץ של מושג מי האיש. בגלל השהות הממושכת במים, פניו לא היו ניתנים לזיהוי, ולא היו עליו ארנק, מסמכים או בגדים מזהים. הבגדים שלו היו ריקים. הדבר היחיד שנותר על הגופה היה שעון יד מסוג Rolex Oyster Perpetual Datejust.

למרות שהשעון שהה שבועיים במים מלוחים, המנגנון שלו היה אטום לחלוטין והוא המשיך לתקתק במדויק.

חוקרי המשטרה, שהיו חסרי אונים, שלחו את השעון לחברת Rolex. לחברה יש מערכת תיעוד קפדנית ביותר: לכל שעון יש מספר סידורי ייחודי, וכל פעם ששעון מגיע לטיפול או תיקון אצל משווק מורשה, הדבר נרשם במעבדות החברה.

רולקס בדקו את המספר הסידורי וגילו שהשעון עבר טיפול פעמיים בשנות ה-80 אצל תכשיטן בעיר הארוגייט. המשטרה פנתה לתכשיטן, ושם נמצא כרטיס הלקוח המקורי: השעון היה שייך לאדם בשם רונלד ג׳וזף פלאט. באמצעות בדיקת שיניים וקעקוע, המשטרה אישרה רשמית: הגופה היא של פלאט.

אבל כאן הסיפור נהיה מוזר עוד יותר. כשהבלשים בדקו את הרישומים באנגליה, הם גילו שרונלד פלאט בכלל חי וקיים, מנהל עסקים ומשלם מסים.

המשטרה הגיעה לביתו של ״רונלד פלאט״ החי (שהיה כמובן אלברט ווקר). כששאלו אותו על פלאט, הוא טען שפלאט הוא חבר שלו שנסע לצרפת. אך השקרים שלו קרסו במהירות בזכות הטכנולוגיה של השעון.

לשעון הרולקס של פלאט היה מנגנון אוטומטי הנטען מתנועת היד, עם רזרבת אנרגיה של 44 עד 48 שעות מהרגע שבו הוא מפסיק לזוז. השעון נמצא כשהוא מראה את התאריך והשעה שבהם הוא נעצר. על ידי חישוב פשוט לאחור מהרגע שבו השעון הפסיק לזוז במים, המשטרה הצליחה לקבוע את תאריך הרצח המדויק: 20 ביולי 1996.

הבלשים בדקו את נתוני ה-GPS של הסירה של ווקר וגילו שבתאריך המדויק הזה, בשעה שהשעון הראה, הסירה שלו הפליגה בדיוק באזור שבו נמשתה הגופה. בנוסף, בחיפוש בסירה נמצאו שערות של פלאט על הכריות וסימני אבץ מהעוגן על החגורה של הקורבן.

כאשר המשטרה עצרה את ווקר ובתו (שהתחזתה לאשתו) בזמן שניסו לברוח, הם מצאו בתיק התינוק שלהם אלפי דולרים במזומן, מטילי זהב ומסמכים של רונלד פלאט. שם, תחת לחץ החקירה, הבת שינה נשברה וגילתה לחוקרים את האמת המזעזעת: ״דייוויד דייוויס״ הוא לא בעלה, אלא אביה הביולוגי, אלברט ווקר.

בשנת 1998 נערך המשפט באנגליה. אלברט ווקר הורשע ברצח בכוונה תחילה ונדון למאסר עולם. בשנת 2005 הוא הועבר לקנדה כדי לרצות את המשך עונשו, שם גם נשפט על מעשי המרמה הישנים שלו.

הנוכל המתוחכם, שחשב על כל פרט ופרט, שכח רק דבר אחד: להוריד מקורבנו את שעון הרולקס, שהמשיך לתקתק מתחת למים והצביע עליו כרוצח.

שעון הרולקס המקורי שוחרר בסופו של דבר על ידי המשטרה והוחזר למשפחתו של רונלד פלאט כזיכרון לאיש שהשעון שלו עשה איתו צדק.

*אתרוג של ילד יתום*

*אתרוג של ילד יתום*

*סיפור על הרב מרדכי אליהו, * לקוח מתוך: עלון קול צופייך שלח לך תשע״ז, גיליון מס' 870 (הרב שמואל אליהו)

על הידור הרב [מרדכי אליהו] בשמחת יתום סיפר אדם שהיה גר בשכנותו של מרן הרב אליהו זצוק״ל: אבי נהרג בתאונה טרגית כשהייתי בן 8. כשהגעתי לגיל 13 רציתי מאוד שיהיה לי אתרוג, אבל באמת לא היה לי סיכוי. עול הפרנסה הכבד נפל על כתפי אמי והמצב בבית לא היה פשוט בכלל.

אספתי אפוא פרוטה לפרוטה כדי שאוכל לקנות לעצמי אתרוג. הלכתי עם "קופת החיסכון" שלי לשוק "מחנה יהודה" וקניתי אתרוג בקופסה סגורה וחתומה שכתוב עליה "מהודר". השמחה שלי לא ידעה גבול. אבל כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסה, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה כזה יפה. אבל לא ידעתי להחליט האם ייתכן שקניתי חתול בשק, או שפשוט אני לא יודע ובקי בהלכות האתרוג. החלטתי אפוא לעלות לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל, שגר בשכנות אלינו, ולשאול אותו האם האתרוג שקניתי מהודר.

הגשתי לרב את האתרוג. הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר: "כשר". שאלתי: הרב, האם זה לא מהודר? והרב חוזר ואומר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית, ולבי כבד עלי. אבל עוד בטרם הספקתי לרדת במדרגות יצא אלי אחד מבני ביתו של הרב וקרא: סליחה, הרב מבקש שתשוב אליו.

חזרתי מיד אל הרב, והוא הראה לי אתרוג יפה. אולי הכי יפה שראיתי בחיים שלי. ממש מהודר שבמהודרים. הרב נתן את האתרוג בידי ושאל אותי האם האתרוג הזה יפה בעיני. אמרתי לו: כן, בוודאי. הרב חייך ואמר לי: בוא נעשה עסקת חליפין, אני אתן לך את האתרוג הזה ואתה תיתן לי את האתרוג שלך, מסכים?

ממש התביישתי. הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן. הסכמתי ויצאתי מהבית של הרב עם האתרוג הכי יפה שראיתי בחיי. לא היה מאושר ממני באותה שעה. כל כך רציתי שיהיה לי אתרוג מהודר, והנה יש לי אתרוג מהודר שבמהודרים.

למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי מוקדם להתפלל בנץ החמה עם הלולב והאתרוג החדש שלי, כולי מצפה לנענע בו בהלל. הלכתי להתפלל בבית הכנסת של הרב מרדכי אליהו ובדרך עלה הרהור במחשבתי: על איזה אתרוג יברך הרב? כשהרב יצא לברך על האתרוג בסוכה של בית הכנסת הסתכלתי וראיתי שהוא מברך על האתרוג שלי, זה הכשר. פתאום הבנתי: הוא ויתר על האתרוג הכי מהודר שיש כדי לשמח את לבי.

עברו מאז עשרים שנה. האתרוג כבר איננו, אבל הלימוד שלמדתי באותה שעה חי וקיים. למדתי כל כך הרבה. למדתי על אהבת ישראל. למדתי על כוחה של תורה. למדתי לאהוב את הרב ולכבד כמו שלא למדתי מימי. למדתי לאהוב את ה'.

אתרוג עם ריח גן עדן — האתרוג של הבן איש חי

אתרוג עם ריח גן עדן — האתרוג של הבן איש חי

זמן נטילת לולב ואתרוג בהלכה נפסק שזמן הנץ החמה הוא הזמן לתפילת שחרית לכתחילה, וגם נטילת לולב ואתרוג הוא לכתחילה עם הנץ החמה, ואם נטלו קודם לכן כבר מעמוד השחר, יצאו ידי חובתם. ומספרים זקני בגדד, שהיו נוהגים לברך על נטילת לולב קודם הנץ החמה וכבר מעמוד השחר, ונהגו כן משום שהיתה קהילה גדולה מאוד, והיה מחסור באתרוגים ולולבים, כך שהיו צריכים להקדים ולברך משל הציבור או משל הרב.

ובאמת מסופר על מרן גאון עוזנו ותפארתנו הרי״ח הטוב בעל הבן איש חי זיע״א, ששנה אחת בקשו את רשותו לנענע באתרוגו ולולבו, והסכים. הציבור כולו שמנה מאות אנשים בקשו כולם לזכות לנענע בלולב של הרב, עד שמרוב משמושים קמל האתרוג וירד מהידורו ומיופיו. כשבא הגבאי להחזיר לו את האתרוג, חשש לצער את הרב ועטף אותו בנייר וכך נתן אותו לרב. כשפתח הרב את העטיפה וראה את שקרה, קרא בהתרגשות: "רבונו של עולם! מעולם לא זכיתי לברך על אתרוג כל כך מהודר, שזכו לברך עליו כאלף יהודים לפניי, וריחו ריח גן עדן נודף ממנו!"

(מתוך: קול צופייך תולדות תשס״ח, הרב מרדכי אליהו, גליון מס׳ 424)

[אגב, יש רמז לסיפור הזה בשו״ת רב פעלים חלק ב — אורח חיים סימן ב וכן בשו״ת תורה לשמה סימן קלח]

סיפורו של סג״מ יהודה והתפילין בחג סוכות

סיפורו של סג״מ יהודה והתפילין בחג סוכות

[על פי ספרו של הרב ישראל מאיר לאו "אל תשלח ידך על נער" עמ' 240-242]

בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הרב מאיר ישראל לאו היה רב שכונה בתל אביב. בית החולים איכילוב הוכשר באותה עת לטפל בפצועי מלחמה בלבד, והרב לאו שימש במקביל גם כרב בית החולים. הסיפור הבא מתאר מפגש שהתרחש שם.

הרב ישראל מאיר לאו מתאר סיפור מרגש ששמע מסגן משנה (סג״מ) יהודה בבית חולים, לאחר שפגש בו באקראי.

בעודו משוחח עם חייל עיוור, ניגשה אל הרב לאו אישה מבוגרת ושאלה אם הוא רב. משענה בחיוב, היא ביקשה שיגש אל בנה, יהודה, ששכב במחלקה הנוירוכירורגית.

יהודה שכב במיטה כשכל ראשו חבוש, ומבין התחבושות נראו בקושי רק אפו, פיו וחלק קטן מעיניו. הוא נראה מנומנם לאחר ניתוח ראש. כשהתעורר מעט והבחין ברב, שאל אותו "מה השעה?". כשהרב השיב: "שתים עשרה בצהריים", יהודה שאל שאלה שהפתיעה את הרב: "האם מישהו שלא שם תפילין עד שתים עשרה, יכול לשים אותם עכשיו?".

הרב לאו ציין לעצמו את שפתו המשונה של הבחור, שהשתמש בפועל "לשים תפילין" במקום "להניח תפילין". הוא השיב שניתן להניח תפילין במשך כל היום.

יהודה המשיך ושאל שאלה הלכתית מצוינת: "אם אי־אפשר לשים על הראש בגלל התחבושת, ורק על היד אפשר, אז שמים?". הרב לאו, שנזכר בתקופת השואה כשאחד היהודים בבוכנוולד הסתיר תפילין של יד בלבד והניח אותן, ענה שאכן אפשר להניח תפילין של יד גם ללא תפילין של ראש.

כששמע יהודה את התשובה, הוא שלף את ידו השמאלית מתחת לסדין וביקש: "אם כך אז תשים לי". הרב נענה לבקשתו, הניח לו את התפילין של יד ואמר איתו "שמע ישראל", ותוך כדי קריאת הפסוקים נרדם יהודה.

לאחר שיהודה החלים מעט, הרב לאו שמע ממנו את סיפורו המלא.

בערב שמחת תורה ישב סג״מ יהודה בקומנדקר ליד התעלה, ממתין להוראות, יחד עם חמישה קצינים נוספים. משאית שעליה הייתה בנויה סוכה עצרה לידם, ושני חב״דניקים הזמינו אותם לשתות "לחיים", לאכול עוגה ולברך על לולב. הקצינים ניסו להתחמק, אך החב״דניק דחק בהם, באומרו שהדבר ייקח רק עשר דקות, והם הסכימו לעלות למשאית.

כשהתכבדו בעוגה ויין והתכוננו לברך על הלולב, נשמע רעש אדיר, והם השתטחו על רצפת המשאית. כשהרימו את מבטם, גילו שהקומנדקר שלהם, בו ישבו דקה קודם לכן, התרסק מפגיעה ישירה.

יהודה אמר לאחד החב״דניקים: "אתם בטח קוראים לזה נס". לאחר שהחב״דניק השיב בשאלה כיצד הוא קורא לזה, יהודה אמר שהוא חש שהוא "חייב לו משהו בתמורה לחיי", והצביע כלפי מעלה. החב״דניק הציע לו לקבל על עצמו להניח תפילין.

יהודה ביקש לקיים את הבטחתו מיד, אך היה זה יום הושענא רבה, היום השביעי של סוכות, ובו, בחג ובחול המועד, אין מניחים תפילין. החב״דניק הסביר שיוכל להתחיל להניח תפילין רק מחרתיים, בתום החג. יהודה הסביר שהוא לא יודע איפה יהיה מחרתיים ואין לו תפילין. החב״דניק הבטיח לו שבתוך יומיים, עם תום החג, יהיו לו תפילין. ואכן, התפילין הגיעו אליו, והוא קיבל על עצמו להניח אותן מדי יום.

זמן מה לאחר מכן, בפאיד שעל אדמת מצרים, נפגע יהודה בעמוד השדרה ופונה במסוק לניתוח ראש. כשפקח את עיניו בבית החולים, הדבר הראשון שהטריד אותו היה שלא קיים את נדרו מאז הפציעה. לכן, הוא ביקש מאמו שתמצא רב שיענה לו האם מותר "לשים" תפילין בשעה מאוחרת כל כך, והאם ניתן "לשים" תפילין של יד ללא תפילין של ראש. שאלות אלו היו השאלות ששאל את הרב לאו בבית החולים.

אב וילדה בדלתות בית הדין

'עכשיו דווקא אספר לכם סיפור מבית הדין', המשיך הרב אברהם זרביב אחרי שסיפר לנו סיפורים מהקרבות בעזה, על הטילים שנורו עליו ועל שיטת הלחימה שהנחיל בצבא של קריסת בניינים עם D9, ופניו התרככו.

'זה מקרה קשה של זוג שהתגרש לפני שנתיים', פתח, 'הבעל הוא אדם טוב, ויתר על מאה אלף שקלים ונתן לגרושתו את הבית כדי שיהיה טוב לילדים, לא נכנס למריבות, ממש אדם טוב'.

'אבל', נאנח הרב, 'יש נתק בינו לבין הילדים. אפס תקשורת'.

'ככלל, הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות אך אחרי עשרות דיונים, חרגנו הפעם מהנוהל וביקשנו שהבת שלהם תגיע לבית הדין. בת מג״בניקית. כשהיא הגיעה כמובן ש״הרמנו לה" על זה שהיא משרתת וכולי, ולאט לאט גילינו לה מה האבא עושה בשבילה. הראנו לה במסמכים כמה שהוא נותן מאות אלפי שקלים בשבילם ומוותר ונלחם בשבילם ומשקיע כדי שיהיה להם הכי טוב. בשלב הזה דלת האולם נפתחה והאבא הצטרף לשיחה ואמר לבתו: "כמה אני אוהב אותך, כמה אני מתגעגע. פעם היינו החברים הכי טובים. היינו מדברים על הכל, מתייעצים, מטיילים וצוחקים יחד. ופתאום נעלמת לי מהחיים. מה עשיתי לך — אהובה שלי? אני כל כך דואג לך", סיים האבא בקול רועד.

האולם הזה ראה כל כך הרבה, אבל תמיד יש יותר. הבת התחילה להתגונן. דקלמה טענות חריפות ביותר, הנשמעות בדרך כלל מפי צד האם — עד שעצרה, קפאה במקומה, עשתה "פרצוף חושב" ולפתע נפל לה האסימון שזה לא נכון. הטענות שקריות.

האב ובתו פרצו בבכי קורע לב וכל בית הדין בכה יחד איתם. גם אנו, הדיינים שראינו הכל, רעדנו שם', שיתף הרב זרביב.

ואז שמעתי את הרב א', מ״פ חשוב בגדוד — לוחש לעצמו בהתרגשות: 'וואו. זה סיפור ללפני נעילה'.

סיפר הרב הלל פלאי, בכנס בכל לבבך בט״ו בתמוז, תשפ״ג:

סיפר הרב הלל פלאי, בכנס בכל לבבך בט״ו בתמוז, תשפ״ג:

לפני 11 חודש בדיוק, בליל ט״ו באב, אירעה תאונה קשה בירושלים, כאשר אוטובוס ללא נהג — מנהיג היה לאוטובוס, נהג לא היה — האוטובוס הזה הידרדר ופגע באמא ושתי בנות ע״ה. ולהבדיל בין חיים לחיים, פגע בכלתי שהיתה, לפני שנה, אישה צעירה, חצי שנה אחרי הנישואין. ובאותה תאונה נקטעו לה שתי הרגליים, מעל הברך.

עברנו שנה, עוברים שנה, לא פשוטה, בשיקום וטיפולים. היא היתה כשבוע בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת.

כאשר היא פקחה את העיניים וחזרה לעצמה, השאלה הראשונה ששאלה את הבן שלי, את בעלה — ״תגיד לי את האמת: אילו היתה קורית לי התאונה הזאת לפני החתונה, היית לוקח אותי לאישה? ״

והבן שלי, אברך צעיר, הוא לא למד בשום בית ספר מה עונים על שאלה כזו. אבל הוא אמר את מה שהלב שלו אמר לו לומר, הוא אמר לה כך: ״ודאי שאם זה היה לפני החתונה, אין סיבה בעולם שאבחר באישה קטועת רגליים. אבל יש הבדל גדול: אם זה היה קורה לך לפני החתונה, זה קרה *לך*. אחרי החתונה — זה קרה *לנו*, זה קרה לי. ״

ואז הוא אמר לה את המשפט הבא: ״אני כורת איתך ברית חדשה. הברית שכרתנו היתה ברית מסוג אחד, ברית רגילה בין איש לאישה. אני עכשיו, במצב החדש הזה, כורת איתך ברית חדשה. ״

וכשהגענו בימים הנוראים למילים האלה, שנאמרות ביום כיפור — *תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה* — אמרתי: ״ריבונו של עולם, הנה, הבט; גם אם אנחנו לא מושלמים, גם אם אנחנו קטועי ידיים ורגליים בעבודת ה׳, תלבב את רעייתך. *תכרות לה ברית חדשה. *״

הרב יהושע שפירא (קרוב אליך בלק התשפג):

הרב יהושע שפירא (קרוב אליך בלק התשפג):

בשבוע שעבר התארס אחיין שלי עם הבת של הרב חצרוני. באירוסין אמר לי הרב חצרוני: "לאחרונה אני פונה לקב״ה בתפילה ואומר לו: ריבונו של עולם, אשתי עברה התקף לב קשה מאוד, לא היה מספיק חמצן שהגיע למוח ונגרמה גם פגיעה מוחית. כשהגעתי אליה אחרי שהתעוררה, היא לא זכרה מי אני ולא זיהתה את הילדים. האם כעסתי עליה? האם צעקתי עליה? נעלבתי? חס וחלילה, רק עטפנו באהבה ואהבה עד שהיא התחילה להיזכר חזרה, וברוך השם בניסי ניסים הקב״ה זיכה אותנו שהיא מתחזקת והולכת.

ואני שואל, ריבונו של עולם, גלות של אלפיים שנה זה פחות מהתקף לב? שואה איומה, זה פחות מפגיעה מוחית? נו, אז חלק שכחו אותך. אז תעטוף אותם באהבה, והם ייזכרו. . ."

הרב הלל מרצבך:

הרב הלל מרצבך:

יום אחד, במהלך נסיעה בדרום, עצרתי באיזה מושב כדי לחפש מניין לתפילת מנחה.

בבית הכנסת היו בערך שמונה גברים. השקיעה התקרבה, והנוכחים אמרו שאין הרבה סיכוי שנצליח להשיג מניין.

הצעתי שאולי אחפש אנשים בחוץ שישלימו לנו מניין.

יצאתי, ומצאתי סמוך לבית הכנסת שני יהודים ללא כיפה שהיו עסוקים בהעמסת סחורה. שאלתי אותם אם יהיו מוכנים להצטרף אלינו לכמה דקות ולהשלים מניין לתפילת מנחה.

הם סירבו והתנצלו שהם עסוקים עכשיו.

אמרתי להם: "אני מוכן לשלם לכם, רק תבואו לכמה דקות."

הם הסתכלו זה על זה, ואמרו: "יאללה באים".

לקחו כיפות, וזכינו להתפלל במניין.

כשסיימנו קצת חששתי מהסכום שהם ידרשו כעת. ושאלתי אותם: "טוב, כמה אני חייב לכם?"

הם חייכו, ואמרו לי משפט שלא אשכח: "נראה לך שניקח כסף? ! כשהצעת לשלם, הבנו שכנראה זה באמת מצווה חשובה, ככה נוותר עליה בגלל כסף? !"

על חיבוק לא וויתרתי להם.

נותנים לו - כל הפושט יד

נותנים לו - כל הפושט יד

הרב אליאב תורג׳מן / רב קהילת קוממיות בדימונה

אלפי שקלים - מדי שנה בפורים אני אוסף ומחלק מתנות לאביונים בסכומים נכבדים, לעתים אפילו מעל עשרת אלפים שקל - לעניים הגונים בדימונה. עם השנים הדבר הפך להיות מאתגר יותר ויותר. יום לפני כן רוקדים עד לב השמים בישיבה, תפילה מוקדמת ויום עמוס במשימות. ניהול מדוקדק של סכומים גדולים ושהכל ילך חלק ונכון ביום עצמו.

אבל אחד הדברים שהכי קשים לי זה היהודים הקדושים שנזכרים מאוחר. אני נותן זמן אחרון שבו אני מקבל כסף למתנות לאביונים, ואיכשהו אין שנה שאין כמה שדיוק נזכרו מאוחר, ובדיוק לא הסתדר להם, ואם אפשר לתת רגע מתנות לאביונים בעשר הדקות לפני ערבית של מוצאי החג, או בעשר הדקות שאחרי.

אני גמיש! אני מודיע בציבור שאפשר להגיע אליי עד 11: 00 בבוקר. למה אז? כי אז האלכוהול מתחיל לזרום בכוסות ובעורקים, והערק נשפך כמים. ואז כשהכסף מגיע אליי, פורח מזכרוני ומשכלי מה אני אמור לעשות, וטוב לבי ביין ואני בטעות עלול לחתום על עשרת אלפים שקל כסף לעני שאין לו, אבל גם לי אין.

המעשה הזה קרה בשנת תשפ״ג. הגעתי לסעודת פורים כהרגלי, עם קבוצת תלמידים בלב שמח וראש פתוח. בפרט שירד מעליי עול המתנות לאביונים. פזר נתתי לאביונים, כספי החלוקה חולקו עד תום, ואני נטול עול כספים. אפילו שקל אחד לא נשאר אצלי. הרגשתי את האוויר נכנס בקלות לריאותיי.

כשהערק התחיל להשפיע, כולם כבר שמעו בסעודה קול קורא "חילקתי את כל הכסף!". ייתכן וחזרתי על זה כמה פעמים. כי שמחה כמו השמחה הזו, שמורה רק לגבאי הצדקה ואחראי החלוקה שחייבת להיות "בו ביום", עד שקיעת החמה ביום פורים.

כאילו עוררתי את זעמו של המלאך האחראי, ומישהו מגיע אליי אחרי כמה שעות של סעודה - "הרב! שכחתי לתת מתנות לאביונים! מה אני עושה?". הסתכלתי אליו בעיניים מזוגגות מעט ואמרתי לו "אחי, אני סיימתי. ישתבח שמו, סיימתי! לא יודע מה תעשה", אבל ידעתי שהסיפור לא יכול להיגמר ככה.

הוא מושיט לי שטר של חמישים שקל "הרב, אני ממש מתחנן בפניך, קח את זה ממני. איך יהודי יסיים את פורים בלי מתנות לאביונים. . .". ואני בשלי "צר לי אחי. בלתי אפשרי". יהודי לא יוותר על המצווה שלו, ובתוך תוכי ידעתי את זה. כשבפעם השלישית הוא התעקש, ידעתי שאני מוכרח, פשוט מוכרח לחשוב על פתרון.

פתאום אותו המלאך הנזעם הוריד לי מחשבה שנזכרתי בה - "יש אברך שמצבו הכלכלי דומה לאברכים אחרים, והוא זקוק לכסף הזה בוודאי. נחכה לו". שמתי את הכסף בכיס, והשתדלתי בכל מאודי לא לשכוח אותו שם ולגלות אותו בניקיונות לפסח. ופתאום אני מגלה שהיהודי הזה הציל אותי.

כשידי נכנסה לכיס של הצדקה [יש לי כיס מיוחד לצדקה וכיס לכסף שלי, שלא יתערב או יתבלבל חלילה], גיליתי שיש לי שם עוד ערימה של שטרות שלא חילקתי. לא יודע למה, פשוט נשכחה ממני הערימה הזו. באורח פלא, דווקא זה שחשבתי לרחפן ששכח, גילה שאני הרחפן והוא זה שהציל אותי.

"וואי, וואי, וואי!" אמרתי לעצמי. "מה אני עושה עם הכסף הזה עכשיו? השעה כבר שלוש וחצי-ארבע אחר הצהריים, איך אני יכול לחלק אותו?"

נזכרתי במרדכי עם רעייתו בזיווג שני - יהודי חמוד וחסיד ברסלב נחמד, חוזר בתשובה שהגיע לגור בדימונה. יהודי מבוגר שמתהלך בתמימות ובפשטות, ואני עוזר לו מדי פעם. עוד נזכרתי שבאותו הבוקר, כשחילקתי עם חבר שהוא גבאי צדקה לנזקקים, אמר לי: "עליך מרדכי, כיוון שהוא גר יחסית קרוב אליך. תלך להביא לו סכום יפה שיספיק לו לסעודה נאה".

"סגור," אמרתי לו אז. "תעדכן אותו שהוא עליי, אני אביא לו כסף". ולא הבאתי ולא נתתי ולא זכרתי. לבושתי. כמה תודה אני חייב לרחפן התורן.

מיד תפסתי את עצמי ואמרתי לאשתי ולכל הנוכחים בסעודה: "אני הולך להביא מתנות לאביונים. תמשיכו פה בלעדיי". אשתי ניסתה להניא אותי מרעיון שכזה, אחרי שחישבה כמה שתיתי, והיא ביקשה מהאחרים: "תיקחו את מפתחות הרכב, שלא יחשוב לקחת את הרכב!".

באמת, תודה לבורא, הם לקחו את המפתחות והסתירו אותם ממני. יצאתי למרפסת, לקחתי את האופניים של הבן שלי ופשוט יצאתי לרקוד ברחובות דימונה.

התחלתי לרקוד ברחובות ובדרך חילקתי לעוד איזה אביון שפגשתי כמאה שקל למישהו. ברחובות ריקדנו לכבוד פורים.

בסיום מחול הפורים הזה הגעתי מתחת לבניין הנכון וצעקתי: "מרדכי! מרדכי!". הוא ירד למטה. "בפנים יודעות סוד? מה? באת להביא לי מתנות לאביונים. . . נכון?"

"כן!" עניתי. תורי להיות תמה ונדהם אפילו. הוא התחיל לרקוד "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו". הוא המשיך לרקוד. ואז הזדמנה לי ההזדמנות ושאלתי: "מה קרה?"

"תראה," אמר לי מרדכי, "אמרתי לעצמי, אני אעשה את ההשתדלות, אז התקשרתי לגבאי הצדקה הנזכר מקודם ואמרתי לו שאני אשמח לעזרה. והגבאי אמר לי 'אל תדאג, הרב יביא לך'. ממשיך מרדכי, 'אחרי שעברו כמה שעות, ראיתי שלא באת, אז התקשרתי אליך. אבל לא ענית לי'". הוצאתי את המכשיר וגיליתי שאכן היתה שיחה שלא נענתה. בתוך סעודת פורים הסיכוי שאשים לב הוא אכן נמוך.

היהודי מלא האמונה הזה ממשיך ואומר לי "כשלא ענית לי, הנחתי שאולי אין לך לתת לי ופתאום התביישתי מאוד. התחזקתי באמונה והזכרתי לעצמי שהשם יתברך הוא הדואג לכל בריה די מחסורה, לא הרב ולא הגבאי.

"עינינו היו נשואות אחרי קריאת המגילה, וישבנו אשתי ואני לקרוא תהלים מעומק הלב, לפנות לבעל המאה, בעל הדעה, בעל הכוחות כולם, שימציא לנו יש מאין. המצב היה שבמכולת כבר לא הסכימו לתת לנו בהקפה, ואין לי לב ואין לי פנים לבקש מהציבור".

אני שומע את מרדכי והלב מתפעל מגודל מעלתו של היהודי, וכמה ה' שומע אל תפילת אביונים. הוא ממשיך משפט שצבט לי בלב: "ואם לא, נכין חביתה לסעודת פורים וזהו. נהיה שמחים במה שיש".

אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה להגיד לו "מרדכי, אתה אף פעם לא לבד", אבל שום מילה לא יוצאת לי מהפה. הוא מנצל את השתיקה הקצרה וממשיך: "לפני חמש דקות סיימנו את התיקון הכללי, אשתי ואני, ורקדנו קצת לכבוד פורים. 'בואי נכין חביתה', אמרתי לאשתי. נכין סלט מהירקות שנשארו בבית וחביתה מושקעת לכבוד פורים".

זה הרגע שבו הוא שמע אותי צועק מלמטה "מרדכי" בקולי קולות. והוא כבר ידע את מה שאני לא ידעתי. ה' שמע לתפילתו, כי "כל הפושט יד - נותנים לו", כל מי שמבקש מאת ה' יתברך, פושט את ידו, הקב״ה נותן לו.

המילים כבר היו מיותרות. פצחנו בריקוד של שמחה, ריקוד של תודה, ריקוד של ידיעה שה' יתברך תמיד איתנו. וכשריקוד הוא מכל הלב, אז זה מאוד ברור - כולם מרגישים את זה. בתוך דקות ספורות, אנשים מהרחוב, חברים ועוברי אורח הצטרפו, אפילו שלא ידעו על מה ולמה.