אז בגיל 44 קניתי ארבעת המינים לבעלי.
הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי בעל.
כן.
תקראו שוב.
במשך כמה שנים, בכל סוכות, הייתי הולכת לקנות ארבעת המינים לגבר שעדיין לא הכרתי.
תחסכו ממני. . .
אני יודעת איך זה נשמע.
אבל באותה תקופה קראתי הרבה על NLP, על תודעה, על "לזמן" את המציאות שאת רוצה וכמה שזה עניין גדול ביהדות, והחלטתי שאם אני רוצה להתחתן, אני מפסיקה להתנהג כאילו זה חלום רחוק ומתחילה להתכונן לזה כאילו זה באמת עומד לקרות.
אז קניתי גביע.
חשבתי על טלית.
הסתכלתי על שמלות כלה.
ובסוכות החלטתי שאני קונה לבעלי לעתיד גם ארבעת המינים.
רק שאז הסבירו לי משהו:
כתוב "ולקחתם לכם".
לכם.
משלכם.
כלומר, ארבעת המינים צריכים להיות שלו.
אמרתי למוכר:
"אין בעיה. אני שליחה שלו."
הוא שאל:
"של מי?"
אמרתי:
"של בעלי."
"את נשואה?"
"עדיין לא."
הוא הסתכל עליי.
אני הסתכלתי עליו.
הוא הסתכל על אשתו.
היא הסתכלה עליי.
ואז עליו.
וזה היה ממש פסטיבל של הבנה שבשתיקה שהנה, סוף סוף גם הם זכו אחרי שנים לחזות ב״ווירדוס" אמיתית בשר ודם.
מהמם.
והחלטנו לא להיכנס לזה.
מאז, כל שנה, הייתי חוזרת לאותו דוכן.
ביקשתי תמיד את הסט הכי מהודר.
לא בערך.
לא "מה שנשאר".
הכי יפה.
היה שם יהודי מבוגר שכבר הכיר את השיגעון שלי, ובכל שנה היה שומר לי במיוחד אתרוג מהודר.
"לבעל", הוא היה אומר בחיוך.
"לבעל", הייתי עונה.
ואז הגיעה שנה אחת שבה איחרתי.
כשהגעתי לדוכן גיליתי שהאיש המבוגר נפטר.
זה תפס אותי חזק.
כי אהבתי את הנוכחות שלו שם.
כאילו שהחיים שלו כזה, סימלו לי את התקווה שעדיין קיימת בעולם שאמצא את בעלי.
הבחור שהיה שם והחליף אותו, שהוא היה הנכד שלו, אמר לי שנשארו ארבעת המינים, אבל האתרוגים המהודרים כבר נגמרו.
יכולתי לקחת רגיל.
באמת שיכולתי.
אבל משהו בתוכי צרח:
לא.
אל תוותרי.
לא השנה.
גרתי אז במודיעין.
לקחתי את עצמי ונסעתי לירושלים.
באחת בלילה.
כן, אחת.
מצאתי דוכן בקטמון שעוד היה פתוח.
מה זה עוד פתוח?
פסטיבל שלם הלך שם.
עמד שם בחור צעיר.
ביקשתי אתרוג מהודר.
תוך כדי השיחה נפלט לי שאני ממודיעין.
הוא נעצר.
"לא הבנתי. הגעת במיוחד ממודיעין לפה בשעה הזאת?"
חייכתי.
"כן."
הוא הסתכל עליי בצורה ממש מוזרה.
שאלתי:
"למה אתה מסתכל עליי ככה?"
והוא אמר בחיוך:
"כי אלה דברים מוזרים שאומרים בשעות מוזרות ל. . . אמממ. . . טוב, אל תיפגעי כן? אבל את יודעת. . . בחורות מוזרות."
צחקתי.
ואז הוא אמר משפט ששינה לי את החיים.
"תקשיבי, אח שלי גם מוזר."
"מה?"
"הוא לומד כבר שנים בכולל של אברכים למרות שהוא בכלל רווק. הוא בחור ממש מוצלח, אבל הוא מחפש מישהי צדיקה. ואת. . ."
הוא הסתכל עליי.
"את נראית לי אחת כזאת."
ואז:
"מה את אומרת?"
אני זוכרת שחשבתי:
מי הבן אדם הזה?
מה דייט עכשיו?
אני כולה באתי לקנות ארבעת המינים לבעלי לעתיד.
ואמרתי לו:
"לא הבנתי, אתה מציע לי את אח שלך בגלל שהוא מוזר ואני מוזרה?"
הוא הסתכל עליי ושוב חייך:
"אחותי, דווקא הבנת ממש ממש טוב!"
ואז המוח שלי עצר.
רגע.
אני באתי לקנות ארבעת המינים. . .
לבעלי לעתיד.
הלוווווו? ? ?
אם זה לא הזמן להסכים להצעה הזאת, אז מתי בדיוק?
ושוב אותו קול פנימי אמר לי:
לכי על זה.
נתתי לו את המספר שלי.
הלכתי הביתה.
ושכחתי מכל הסיפור.
בחול המועד הטלפון צלצל.
קול מהוסס הציג את עצמו.
זה היה האח.
קבענו בבית קפה בירושלים.
ואני אגיד לכם משהו שקצת מביך אותי לכתוב עד היום.
כשראיתי אותו נכנס, הרגשתי שעף לי הסכך.
פשוט ככה.
ישבנו שש שעות.
שש.
הוא סיפר שלמרות שהוא משפטן וקיבל הצעות ממש אטרקטיביות ללכת לתחום כי שכל יש לו והוא גם רהוט, נפשו חשקה בתורה והוא פשוט יושב ולומד.
האמת שבהתחלה זה הרתיעה אותי, אבל בגלל שאני בעצמי עורכת דין וברוך ה' מרוויחה יפה, הבנתי שנוכל להסתדר, בטח בהתחלה ומקסימום תמיד הוא יוכל לפנות ולהיות עורך דין.
דיברנו על החיים, על אמונה, על משפחה, על הכל.
ואחרי בערך חצי שעה שנינו כבר הבנו שמשהו פה קורה.
רק שכחתי לספר לכם פרט קטן.
הייתי אז בת 44.
ארבעים וארבע.
בגיל שבו כבר שמעתי מספיק פעמים:
"אולי תשחררי."
"אל תהיי בררנית."
"צריך להיות ריאליים."
"לא תמיד זה קורה לכולן."
עברתי מספיק אכזבות כדי להיות צינית.
מספיק דייטים כדי להיות עייפה.
מספיק לילות כדי לחשוב שאולי הסיפור שלי פשוט לא יגיע.
אבל באותו לילה, בדרך ממודיעין לקטמון, משהו בתוכי עדיין סירב להרים ידיים.
והיום האיש ההוא הוא בעלי.
וכן.
ברוך ה', יש לנו תאומים.
אז האם אני חושבת ש-NLP הביא לי חתן?
אין לי מושג.
האם אני חושבת ש״קניתי ארבעת המינים ובום, הגיע בעל"?
לא.
אבל אני כן יודעת דבר אחד שאני מאמינה בו בלב שלם!
לפעמים הנס לא מתחיל ברגע שבו פוגשים את האדם הנכון.
לפעמים הוא מתחיל ברגע שבו החלטת שאת עדיין מאמינה מספיק כדי לקום מהספה, להיכנס לאוטו ולנסוע לירושלים באחת בלילה בשביל אתרוג.
אז לכל הרווקות והרווקים שקוראים את זה עכשיו:
אל תתייאשו.
באמת.
גם אם עבר עוד חג.
גם אם כולם סביבכם כבר התחתנו.
גם אם אתם כבר לא בני 25.
גם אם הלב שלכם עייף.
תמשיכו לחיות.
תמשיכו להתפלל.
תמשיכו להסכים לפגוש.
ותשאירו דלת פתוחה לדברים מוזרים.
ואם הקול הפנימי או האינטואיציה או יור ניימ איט קורא לכם ושואג לכם לקום בבחינת "לך לך". . .
אז פשוט תלכו!
תלכו כמו משוגעים.
תעופו!
כי לפעמים, מסתבר, הדרך לבעל שלך עוברת דרך אתרוג.
חג שמח ❤️
לאה שוורץ.
