״הבית היהודי״ (ח׳׳א עמ׳ 208 רבי שמחה כהן שליט״א):
בתקופת מלחמת יום כיפור, שהיתי במשך כמחצית השנה במתקן ל״מוכי הלם״. ״הלם״ הינו מצב נפשי הנוצר מתחושת נעזבות. לקו בו חיילים שאנשי יחידתם, ל״ע, נהרגו והם נשארו לבד. לעיתים הגיעו למתקן חיילים אשר מפקדם נהרג, או לוחמים ששכבו עשרים וארבע שעות תחת הפגזה קשה, או ישבו בודדים בצינוק בשבי המצרי או הסורי.
רובם של הלוקים ב״הלם״ היו אנשי מילואים שלא באו מיחידות מגובשות. ההפרעות הנפשיות היו: חרדות, נדודי שינה, קשיים לנהל חיי משפחה, וכדומה.
במתקן ששהיתי בו הוצב צוות מעולה של פסיכיאטרים ורופאים למיניהם שטיפלו במסירות רבה בחולים. שיטות רבות הופעלו כדי לרפא אותם. אחת מהן היתה טיפול בהשפעת זריקת ״פנטוטל״ שגרמה למטופל ערפול מסוים. עם כניסתו לערפול יצרו בקרבתו אפקטים קוליים בדומה לאלה הנשמעים בשדה הקרב — קולות ירייה והפגזות. כלומר, ״החזירו״ את המטופל דמיונית למצב שבו קיבל את תחושת הנעזבות בשדה הקרב. תוך כדי כך המטופל היה מספר על תחושותיו ועל מה שעבר עליו. הצוות המטפל היה מאזין ונותן תמיכה מילולית ובעיקר נותן לו תחושה שהוא אינו לבד: ״אנחנו איתך, אינך לבד, אנחנו איתך״, שידרו לו כל הזמן.
הרעיון שעומד מאחורי טיפול זה הוא החזרת התמיכה וה״יחד״ שהיתה חסרה לו בעת האירוע בשדה הקרב שהביא להלם — הנעזבות.
בעת שהגעתי לראשונה למתקן, נכנסתי לשיחת תדרוך עם הפסיכיאטר הראשי. כשהבחין שאני חובש כיפה, אמר לי: ״אתה יודע, למתקן זה לא הגיע שום מוכה הלם דתי״. משהבעתי תמיהה על כך, הוא הגיב ואמר: ״מדוע אתה מתפלא, והרי אתה יודע שהלם מתהולל בעקבות ״תחושת נעזבות״, ואדם דתי אינו מרגיש עצמו נעזב! ״
