הרב שהקשיב בכל לבו לילדים

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, גם בהיותו הראשון לציון, מצא את המקום והזמן לתת לילדיו ולנכדיו את תשומת הלב ואת הזמן, והכול בנחת. נכדיו מספרים על חלק מרגעי הנחת הללו עם סבא, וניתן לשמוע כמה רושם וחותם לכל החיים הם הצליחו לטבוע בהם.

כך מספר בצלאל בזק, בעלה של נכדת הרב: בשבע הברכות שלנו, כשנכנסתי עם אשתי, עמור מירב הרבנית זצ״ל לבית של שם התקיימה דודתה של אשתי, הרב פתח לכבודי, החתן, את הדלת. הנכדים הקטנים רצו אליי בקריאות צהלה: "תראה איזה ציורים עשינו בשבילך!". אני זוכר שעמדתי נבוך — מימיני גדול מצד הדור, ומשמאלי שרבוט ילדים.

מו״ר סבא התפעל ואמר: "אוהו, תראה איזה יופי של ציורים הם עשו בשבילך!", והצביע על כל מיני נקודות ראויות לציון בציורים הללו, שקשה היה להבחין מה בדיוק יש בהם. רק כשראה שהילדים באו על סיפוקם נכנס אל תוך הבית.

הרב שחייך למי שהכשיל אותו

סיפר נחמן חיים: הייתי ילד כבן עשר, והגעתי עם אבי ע״ה לשיעור בבית הכנסת "מנחת יהודה". אהבתי מאוד להסתכל על הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, אבל בכל פעם שהרב שהה בסוף השיעור הייתי חיכיתי יחד עם הקהל הגדול בסוף השיעור, כדי לזכות לראות את פניו של הרב, אלא שהמזכיר מהמקהל מתבקש לא לעכב אותו. כאמור, הייתי ילד, ולא הצלחתי להתגבר על הרצון שלי לקבל ממנו ולו מבט קטן. כאשר הרב חלף על פניי, אחזתי בגלימתו. את מה שקרה רגע אחר כך לא יכולתי לשער, מתברר שמשיכת הגלימה גרמה לכך שהרב מעד. אני כמובן חששתי מאוד ונבהלתי ממה שעשיתי, אבל הרב עט לאחור, ובמקום לכעוס עליי חייך אליי חיוך גדול, סימן לי להתקרב וביירך אותי. עד היום כשאני חושב על הרגע הזה, אני מרגיש חיבוק גדול שהרב זצ״ל חיבק אותי. אשריי שזכיתי.

הרב שהעניק כבוד לילד קטן

סיפר הרב מולי גרוסמן: בתשמ״ה, כשהייתי בן שבע, הגעתי לבית הכנסת "מעשה ניסים", והנה בית הכנסת מלא מפה לפה. לא מצאתי מקום לשבת. לפתע ראיתי מצד שמאל כיסא מרופד בצבע חום. בלי לחשוב פעמיים טיפסתי עליו, כי הוא היה גבוה, ושמחתי מאוד על המציאה שמצאתי. כך ישבתי על הכיסא הזה והקשבתי רוב קשב לדרשה.

אני לא בטוח שהבנתי משהו מהדרשה הזאת, אבל הנשמה שלי כנראה הרגישה את הדברים. אלא שהנחת הזאת שלי לא נמשכה זמן רב. הגבאי, הרב לופס, שקלט אותי יושב שם, ניגש אלי ואמר: "ילד, זה הכיסא של הראשון לציון, אי אפשר לשבת עליו." הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, שהיה על הבמה ודרש, שמע את הדברים, היסה את הרב לופס ואמר: "זה בסדר גמור, הילד יכול להמשיך לשבת." במקום היו עוד אנשים שהחליטו למחות על הדבר ורצו שאפנה את המקום, אבל הרב לא ויתר ואמר להם: "הניחו לו, אני מוחל לו."

אני לא זוכר על מה דיבר הרב, וכאמור לא בטוח שהבנתי משהו מהדברים שנאמרו שם, אבל אני בהחלט זוכר את הכבוד שהרב נתן לי, ילד בן שבע.

הנשיקה לתפילין כביטוי אהבה

מנהגו הקבוע של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה לכבד מאוד כל ילד שהגיע פעם ראשונה להניח תפילין, אע״פ שעדיין לא הגיע לגיל מצוות. בדרך כלל זה היה חודש לפני התאריך, והרב היה מורה כי באותו יום לא יאמרו תחנון, כי זה יום טוב שלו. וגם שלנו.

מנהג הרב היה להושיב את הילד לידו במקום המכובד, וליד הילד היה מושיב את אביו. הרב היה מניח לו תפילין של יד, ובשעה שהילד היה מברך על התפילין היו משתיקים את כל המתפללים ומקשיבים לברכת הילד ועונים לו כל הקהל "אמן". אחר כך הוא היה מכבד את הסבא, אם היה נוכח במקום, לסייע לילד להניח תפילין של ראש. בסוף התפילה היה מכבד הרב את הילד לקרוא את ההלכה היומית, ואחר כך היה מסביר אותה. הכול בשביל לכבד ולייקר את נער בר המצווה, שיבין שהוא טוב ויקר ומוערך, כדרכו של מרן הרב.

בעניין זה מסופר הסיפור הבא: הגעתי עם אבי שיחיה ועם סבי לבית הכנסת, כולי נרגש. הוא היום הראשון שבו אני מניח תפילין. הייתי נרגש כמובן מהתפילין, אבל גם מכך שידעתי שביום הזה אהיה ממש קרוב לרב אליהו, שכל כך אהבנו אותו. ידעתי שאקבל ממנו תשומת לב מיוחדת, וזה ריגש ושימח אותי במיוחד.

הרב הושיב אותי לידו, ואני פתחתי את תיק התפילין בידיים רועדות, הוצאתי אותן ממנו והתכוונתי להתחיל להניחן. אלא שאז רמז לי הרב בשקט שמשהו לא תקין. לא הבנתי, הרי אבא לקח את התפילין לבדיקה, והכול נראה בסדר גמור. מה לא עשיתי בסדר? הרב ראה את המבוכה שלי, חייך ואמר: "לא נישקת את התפילין. כשמוציאים את התפילין מהשקית צריך לנשק אותן, ורק אחר כך להניח." עכשיו חייכתי גם אני, נישקתי את התפילין בהקלה, והרב הוסיף ואמר: "בתפילין כתוב ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״. כך אנחנו מגלים את אהבתנו לה׳ ולמצוותיו."

מאז, בכל פעם שאני מוציא את התפילין מהשקית, אני מנשק אותן בחיבה ונזכר ברב זצוק״ל, שחיבב עלי את המצווה הזאת במיוחד.

הרב מרדכי אליהו והילד עם המפתחות

אפשר להסביר לתלמיד אחד את אותו הדבר ארבע-מאות פעמים, ואפשר לעשות ארבע-מאות פעמים את אותו הדבר. אבל לפעמים, להורה או למחנך ישנם אילוצים או לחצים שגורמים להתנהלות לא יעילה כלפיהם. הם ממהרים, לא קשובים וכדומה. כך, לפחות כלפי הילד שעומד מולם. הדבר הטבעי ומצוי, כולנו בני אדם.

כשהרב פגש הורה במצב הזה, הוא נתן לאבא להתנהל כדרכו, ואחר כך נתן לו להבין שלכאורה עדיף היה אחרת. הארת הפנים, הנחת, ומה שמסביב, עשו את השיעור כל כך טוב, עד שהמספר, על אף המוסר שקיבל, זוכר זאת כאירוע מעצים.

סיפר הרב יעקב שמעון, ראש ישיבת "נחלת צבי": הרב מרדכי אליהו זצוק״ל ליווה את הישיבה שלנו מיום היווסדה. הוא היה מסייע לנו גם בעצות וגם במכתבים. גם בשיעורים וגם בהמלצות לתורמים. הוא היה אתנו כל העת, מחזיק את ידינו לבל ניחלש אל מול הקשיים הרבים שיש בהחזקת ישיבה לבעלי תשובה.

זה היה באחת הפעמים שבהן הרב בא לישיבתנו לתת שיעור. להפתעתנו הוא בא באוטובוס, ולא יקש הסעה לא בהלוך ולא בחזור. כמובן שלא יכולתי להסכים עם זה שהרב יחזור לביתו באוטובוס. זה לא כבוד התורה. על כן מייד אחרי השיעור הבאתי את המכונית שלי כדי להסיע בה את הרב. במכונית ישב באותה עת ילדי הקטן ושיחק במפתחות של המכונית.

הרב נכנס למכונית, אני יושב ליד כיסא הנהג והילד ממשיך לשחק במפתחות. ביקשתי ממנו בעדינות את המפתחות, והוא סירב. זה לא פשוט לתת לרב להמתין כך, וביקשתי שנית ביתר תקיפות. ואולם הילד סירב לתת לי את המפתחות של המכונית.

בפעם השלישית דרשתי ממנו את המפתחות, ולאחר ששוב מיאן לקחתי אותם ממנו בכוח. הכנסתי את המפתחות לסוויץ', והילד מלווה אותי בצרחות נוראות על החפץ שנטלתי מידיו. האמת היא שלא הייתה לי אפשרות אחרת. לא יכולתי להשאיר את הרב לחכות לרצון הטוב של הילד הקטן שלי.

הרב ישב כל הזמן וחייך בנחת, שלא להלחיץ אותי בנוכחותו. אבל הנחת של הרב לא הקהתה את התחושה שלי שאי אפשר להמתין לרצונו הטוב של ילדי הקטן.

עוד בטרם הספקתי להניע את המכונית, הוציא הרב את המפתחות מהסוויץ' ואמר לי: לא כך. תן אותם לילד חזרה. עשיתי כדבריו של הרב, והוא שלף משהו מכיסו. אני חושב שזו הייתה סוכריה, או אולי חפץ מעניין אחר. הוא אחז בו מול עיניו של הילד, והילד שמט את המפתחות לרצפת המכונית ולקח מה שהרב הושיט לו.

הרב התכופף, הרים את המפתחות, הגיש לי אותם ואמר לי: סע!

זה הסיפור שלי על הרב אליהו. זה הסיפור שאני הולך אתו לכל מקום. אין כאן מופת, אבל יש כאן הנהגות מופתיות.

הרב מרדכי אליהו וכבוד הילדים הקטנים

אלפי ילדים הגיעו לחלאקה אצל הרב מרדכי אליהו זצוק״ל. אפשר לסיים ברגע את הטקס, לגזור תלתל, לברר קצרות ולשחרר. ומי שיעשה כך, ראוי להערכה גדולה. זו השקעת זמן לא קטנה במאות ילדים בכל פרק זמן קצר.

הרב היה נוהג אחרת. מוודא שיש מצלמה, נותן שיער גזור שהילד ישמור, בנחת ובהארת פנים, כאילו מדובר באירוע של מצווה דאורייתא. ואכן הייתה זו מצווה דאורייתא מכיוונים שונים — חסד, חינוך, מסירת תורה, הכרת הטוב — וכך אכן נהג הרב.

מספרת גב׳ מיכל תשובה: כולם יודעים שהרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה איש גדול. כל מי שהביט פעם אחת בפניו הקדושות יוכל לספר על האור שבקע מהן, בבחינת "יאר פניו". אנחנו רוצים לספר דווקא על הדברים הקטנים. על היחס לילדים הקטנים ולאנשים הפשוטים.

כשבאנו אליו לחלאקה של הבן הבכור שלנו, נכנסנו לביתו בחיל וברעדה. הרב קיבל אותנו במאור פנים, ממש כבני מלכים. ידענו שזה עתיד להיות כך. סיפרו לנו שזו דרכו של הרב, ובכל זאת הדהים אותנו מאוד.

הגיע זמן החלאקה, הילד היה מוכן, המצלמה מוכנה... שכחנו להביא מספריים?! שכחנו לביתנו מספריים. הרב מרגיע אותנו, מחפש במגירות, הרבנית מצטרפת לחיפושים. בסוף נמצאו מספריים והרב גזר את שערו של הילד. אנחנו הרגשנו מעט לא בנוח. איך שכחנו דבר כל כך בסיסי? הסתכלתי על הרב, הוא לא הראה אפילו סימן קטן של חוסר נחת. בשבילי זה שיעור מוסר לכל החיים.

אחר כך עברנו ללבישת הציצית הראשונה. הרב שאל את בננו: "אתה יודע לברך על הציצית?" הילד בביטחון של ילד בן שלוש השיב: "בטח", והחל לברך: "ברוך אתה... אשר יצר את האדם בחוכמה..." הרב לא הפסיק את הילד ונתן לו לסיים את הברכה, בלי לתקן או להעיר. הוא הקשיב לו במבט מלווה, מלא אור ותמיכה. רק אחרי שהילד סיים את הברכה, ליטף הרב את לחייו של הילד, אמר לו מילים טובות ולימד אותו לברך על הציצית מילה במילה.

אחרי חלאקה של בן אחר שלנו, כשכבר פנינו לצאת, חזר אחד מהילדים לרב וביקש: "הרב, תברך אותי שאהיה רב גדול". אנחנו הרגשנו מבוכה מהבקשה של הילד. אבל הרב היה מבין יותר מכולנו לנפשם של ילדים. הוא חייך את החיוך המיוחד שלו, הניח את ידו על ראש הילד ואמר: "אמן, כן יהי רצון".

אנחנו מרגישים שהיחס של הרב בנה את הילדים שלנו. בזכותו הם רוצים להיות רבנים גדולים. זה בנה גם אותנו. כל מפגש שלנו עם הרב העלה אותנו בשלבי סולם החיים למקומות שלא היינו יכולים להגיע לבד. בזכותו אנחנו מצליחים להרגיש את האמת, את האמונה, את ה׳. בזכותו אנחנו מרגישים את ה׳ בכל מרוצת החיים. יהי זכרו ברוך.

עדות נוספת: שעת בוקר מוקדמת בבית הכנסת "היכל יעקב". זה עתה סיים הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ״ל את תפילת שחרית במניין הנץ, וכבר נעמד לידו תור ארוך של פונים, איש איש עם שאלתו ובקשתו במגוון נושאים שונים. הרב משיב לכל אחד במתינות ובהסברת פנים, וכשהתור מידלדל, מגיע אחד מיועציו ומסייע בידו לכיוון פתח בית הכנסת. אלא שמצפים לרב ילדי חלאקה חגיגיים מלוויים בהוריהם נרגשים.

הרב, שגילו נושק לגבורות, נוטל את המספריים ונעמד עדין... רגע. לפני שהוא גוזז הוא פנה לפעוט ואמר לו: "תסתכל ישר לאמא שלך, בכדי שהתמונה תצא יפה". פרטים קטנים ששייכים לענקי הרוח.

וגם כשהרב היה אחרי ניתוח, הוא ידאג שתמונות החלאקה שיישארו לילד יהיו כאלה שישמח בהן, כפי שתיארה הרבנית שרה אליסף: הייתי בבית הרב. הרב היה אחרי ניתוח קטרקט ועינו חבושה. הגיעו זוג עם ילד כדי לעשות לו חלאקה. הרב לקח את המספריים, הגיש אותם לילד ואמר לו: "המספריים שלך. אם אתה רוצה לחתוך תלתל, תן לי את המספריים שאגזור". ההורים והילד רצו להצטלם עם הרב. הרב ביקש מהרבנית רשות להוריד את התחבושת כדי שהתמונה באלבום של הילד תהיה מוצלחת. הרב הוריד את החבישה לתמונה ואחר כך חבשו לו שוב.

המורה שדעתו תמיד על תלמידיו

מובא בגמרא (ב״ב ח ח ע״ב), ז״ל: "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" - אלו מלמדי תינוקות, כגון רב: אמר רב: (כמו מי?) אמר רב שמואל בר שילת. דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא (רב ראה את רבי שמואל בר שילת נמצא בגינה) (שאל אותו איך הוא עזב את לימוד התלמידים) א״ל: שבקתיה להימנותך?! אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא נמי דעתאי עלויהו (ענה לו: אני שלוש עשרה שנה לא עזבתי אותם לרגע, וגם כעת שעזבתי - דעתי עליהם). כלומר, גם בזמן שאינו עם התלמיד היה תמיד דעתו עליו, וחושב כיצד לעזור לתלמיד פלוני, והאם תלמיד אחר התקדם וכן הלאה. ומגמרא זו אנו רואים שסוד ההצלחה בחינוך התלמידים הוא לחשוב על התלמידים בכל עת.

ואכן, ראוי לכל מורה ומחנך ללמוד כיצד יש לנהוג עם התלמידים בתקופת החופש, שלא לנתק אותם מלימוד התורה כלל, על ידי שיכין להם סדר לימוד שיעסיק אותם במהלך אותם ימים, וכל זה כדי שלא יתרגלו התלמידים להעביר את זמנם להבל ולריק, אלא ישמרו על קשר תמידי עם לימוד שלהם.

מעבר להשקעת הזמן, יש יתרון גדול גם ליחס, שגם הוא דורש עוד זמן. תלמיד ששואל שאלה, אפשר לענות: אסור, מותר, נכון, ההפך וכדומה ולהמשיך הלאה. ואפשר לראות את השואל, להאיר לו פנים ולהשיב לו תשובה שתתיישב על ליבו, ולתתן לו מענה על מה שהוא צריך לשמוע בנוסף.

מספר הרב יעקב עמר מצפת: הרה״ג מרדכי אליהו זצוק״ל הוא צדיק עליון. כשהייתי בן עשר רציתי מאוד לצום בתשעה באב. אחי הרב דוד לקח אותי אל הרב אליהו כדי לשאול את השאלה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששאלתי רב שאלה בהלכה. הרב הושיב אותי על ידו ודיבר אלי בנעימות ובחביבות, וזה כבר קנה אותי.

שאלתי אותו האם מותר לי לצום בתשעה באב. הרב אמר לי: אתה, אסור לך לצום!

ניסיתי לשכנע אותו בכך, ואני מכיר לו טובה גדולה על כך. שנה קודם לכן ניסיתי לצום בתשעה באב והגעתי לכדי סכנה. ניצלתי מסכנה.

הרושם של דברי הרב שנאמרו בחיבה גדולה היה חזק, עד שגם היום, אחרי כל כך הרבה שנים שאני מכהן כרב, מחבר ספרים ופוסק הלכות לציבור, אני זוכר את דבריו.

כמה משמעות יש להארת הפנים המתלווה למענה שלנו, הנינוחות לענות, התחושה שהמחנך עכשיו כאן בשבילי, מנסה להיות איתי ולהבין אותי.

הרב מרדכי אליהו ודרך האהבה בחינוך

צלצול אחרי שיעור מאתגר, הקפה קורא, הפלאפון מחכה, קצת שקט ונשימת אוויר, זו מחשבה טבעית ונורמלית של מורה בסוף השיעור. אבל לרב מרדכי אליהו זצוק״ל הייתה הנהגה אחרת לניצול ההפסקות, כפי שהוא עצמו מתאר את דרכו בכיתתו.

לפני שהייתי דיין בבית הדין, הייתי מורה בבית הספר, ושם חיפשתי דרכים לעניין את התלמידים וללמד אותם הלכות. הדרך הטובה ביותר הייתה לאכול יחד אתם ארוחת בוקר ולא לאכול בחדר המורים. כך הם היו רואים אותי אוכל ומברך ונוטל ידיים ומברך ברכת המזון וכו׳. הם גם היו מתקרבים אליי ובאים לשאול שאלות אישיות, והרבה דברים טובים היו קורים בשעה הזאת.

ועל ההתנהלות בתוך הכיתה כתב הרב:

כשהייתי צעיר לימדתי בבית ספר "מגן דוד" שעתיים בכל יום, ולא הייתי גוער בהם או מכה אותם חלילה, אלא הייתי נותן להם פרסים. תלמיד שהתנהג יפה היה מקבל נקודה טובה, ותלמיד שהתנהג לא טוב היה מקבל נקודה רעה. תלמיד שהיה משחק עם חפצים שונים באמצע השיעור הייתי מחרים את אותו חפץ, ובכל ראש חודש הייתי מחזירו לבעליו.

וכאשר דיברתי עם ר׳ שאול קוקה על הספר, הוא סיפר שהיה תלמידו של הרב זצ״ל כבר כשהיה ילד, תלמיד בבית הספר "תורת אהרון". וכך הוא מספר: באותה תקופה נהגו לסטור לילד שלא התנהג כשורה. זו הייתה המדיניות. אבל הרב מרדכי אליהו זצ״ל בחיים לא הרים יד. גם ילד שלא התנהג כמו שצריך, הרב היה מלטף אותו ואומר לו: אתה תצא תלמיד חכם. ואהב אותו אהבת נפש שאין כדוגמתה. המתיקות שלו, האהבה שלו — לא היה דבר כזה בעולם.

מסירות רבי פרידא לתלמידו הקשה

על מסירות נפשם של מלמדי התורה אפשר ללמוד מהמעשה עם רבי פרידא, המובא בגמרא בעירובין (דף נ״ד ע״ב).

לרבי פרידא היה תלמיד שלא היה מבין דבר, אלא אם היו מלמדים אותו את הנושא הנלמד ארבע מאות פעם. יום אחד באמצע הלימוד הזמינו את רבי פרידא לדבר מצווה, ולכן התלמיד הסיח דעתו ולא הבין את הלימוד גם אחרי אותן ארבע מאות פעם שלימד אותו רבי פרידא. אמר לו רבי פרידא: "מדוע היום אינך מבין? והרי לימדתיך ארבע מאות פעם!". אמר לו התלמיד: "מאז שהזמינו אותך לדבר המצווה, לא הייתי מרוכז, כיוון שכל הזמן אמרתי לעצמי: 'הנה, עכשיו הרב הולך', ולא הצלחתי להתרכז".

רבי פרידא לא התייאש ואמר לתלמיד שילמד אתו שוב ארבע מאות פעם. השמים התפעלו מאוד ממעשה זה של רבי פרידא, ויצאה בת קול ואמרה: "האם רצונך שתאריך ימים ויוסיפו לך עוד ארבע מאות שנה, או שאתה ובני דורך תזכו לחיי העולם הבא?". רבי פרידא לא חשב על עצמו לבד, הוא בחר בשכר המובטח לכל בני דורו. מייד אמר הקדוש ברוך הוא שבזכות זה יקבל את שתי ההבטחות.

מהמעשה הזה למדנו עד כמה צריכה להיות מסירות נפשם של מלמדי התורה לתלמידיהם. ומכל מקום, זה אינו אלא בתלמיד פרטי, אבל בבית ספר אי אפשר ללמד ילד אחד שמתקשה כמה מאות פעמים, על חשבון כל התלמידים.

הילדים קודמים לכל מכובד בעולם

סיפר אחד מעוזרי הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: באחת הפעמים שהייתי במשרד הרב זצ״ל, ראיתי מחזה מדהים. הרב ישב בחדרו עם שגריר גרמניה הארוכה ויייצג את היחס של מדינתו לישראל. היה ניכר כי הפגישה הזו היא למורת רוחו, אבל הוא נהג בכבוד כמו שנוהגים בכל אדם שנברא בצלם.

בכל עת השיחה חיכו באולם ילדים שבאו לשמוע את דברי הרב. אנחנו, שלא רצינו להפריע לפגישה החשובה, לא אמרנו לרב שהילדים מחכים בחוץ. אבל אחד ההורים שלא ידע מהפגישה החשובה נקש בדלת הרב ואמר שילדים מחכים לרב זמן רב באולם.

הרב נזדעזע. הוא ביקש את סליחת השגריר הגרמני ואמר לו כי הוא חייב לסיים את השיחה לצורך דבר חשוב מאוד שמחכה לו בחוץ. הוא נפרד ממנו בכבוד ויצא לדבר עם ילדי ישראל בנחת רוח, בשלווה ובמאור פנים גדול. המנהל של התלמידים היה נבוך מכך שאחד ההורים הפסיק את השיחה של השגריר הגרמני בגלל התלמידים והתנצל על כך. אבל הרב אמר לו שצריך להודות לאותו הורה, כי הילדים חייבים להבין שהם יותר חשובים מהשגריר, כיוון שהם בני מלכים ממש, וחשובים יותר מכל מכובד שבעולם.

אחרי דברי הרב אמר המנהל: אני חשבתי שאני מביא את התלמידים שלי ללמוד תורה וגדולה. אבל מסתבר שבאתי בעצמי ללמוד את השיעור הכי גדול של החיים.

בדומה לזה, סיפר הרב יוסף אליהו שליט״א על מפגש של הרב עם דוד לוי שהיה אז סגן ראש הממשלה, והרב קיצר את פגישתם לטובת חלוקת סידורים לילדים. דוד לוי טען כלפי הרב על קיצור הפגישה, אך הרב הסביר שעל אף כבודו וחשיבותו, הילדים קודמים. הרב ביקש מדוד לוי להתלוות אליו ויחד יצאו אל הילדים, שם חילק הרב את הסידורים בנחת. אחר כך אמר דוד לוי לרב שהוא בעצמו התחנך מהמעמד, שכן הוא למד להבין כמה חשובים הילדים וכמה צריך להשקיע בהם.

כאמור, יש עוד עשרות רבות של סיפורים כאלו, מאוד מגוונים בגילים, בסגנונות ובתוכן הדברים. כרגע אין כאן מקומם, ובהמשך נגיע לחלקם.

האם כל אלו נבעו רק מהיות הרב יתום? ודאי שאין רצוננו שילדים ואנשי חינוך יהיו יתומים חלילה רק כדי שיגדלו להיות רגישים. מהן אם כן התובנות השכליות העומדות מאחורי גישה כזאת? הרי היא גוזלת זמן יקר ערך, באה על חשבון דברים חשובים אחרים, ויש בה ביטול תורה ופגיעה בכבודה. הרי אין ציפייה מהראשון לציון לכלי ממוצע להגיע לכך. בלי שאוכל לוודא, ניתן לראות בדבריו של הרב, בדרשותיו, בספריו וגם בסיפורים עליו, שיכול ללמד שהיחס המיוחד לילדים ולתלמידים נבע גם מהשקפה עמוקה שהכילה כמה תובנות, ונציין אותן בהמשך.

משימתנו להאהיב את התורה על הילדים, ליצור חיבור ביניהם לתורה, "וגם כי יזקין לא יסור ממנה". לפנינו עומדות נשמות גדולות וכך יש להתייחס אליהן. הם דור העתיד עליו יעמוד עם ישראל בעוד כמה עשרות שנים. ההבנה היא שהילדים הם חומר רך שניתן לעצב אותו ומחובתנו לעצב אותו נכון, ובנוסף הם חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל. תפקידנו לדאוג לחוליה הזו שתהיה טובה וחזקה.