נפסק בהלכות צדקה (שו״ע יו״ד רנ״א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול — ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר — שהרי זה "צורך נפש" שלו.
נציין רק שהגמרא (כתובות סז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו — ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד]. הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל! ! !
לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".
אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.
אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש — ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) — ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה׳, וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה׳ עליונה ביותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה