במאי 1939, חודשים ספורים לפני שאירופה נסגרה בגדרות תיל ואש, הפליגה מנמל המבורג אוניית הפאר "סנט לואיס". על סיפונה היו 937 נוסעים, כמעט כולם פליטים יהודים שברחו מאימת השלטון הנאצי לאחר ליל הבדולח. הם החזיקו באשרות כניסה חוקיות, וחשבו שהם מפליגים אל החופש. הם לא ידעו שהם עומדים להפוך לשחקנים ראשיים בדרמה פוליטית אכזרית, שתשמש תמרור אזהרה נצחי מפני אדישות ובירוקרטיה אטומה.
כשהאונייה הטילה עוגן בהוואנה, קובה, התברר כי הממשלה המקומית (מתוך שחיתות פנימית ולחץ אנטישמי) ביטלה את תוקף האשרות בעוד הספינה בלב ים. רק 28 נוסעים הורשו לרדת. השאר נותרו כלואים על הסיפון, מביטים באורות הכרך ובבני משפחתם הצועקים מהרציף.
קברניט האונייה, גוסטב שרדר (גרמני אמיץ שזכה לימים בתואר חסיד אומות העולם), הפנה את החרטום לפלורידה. הנוסעים ראו בעיניהם את אורות מיאמי. ארגונים יהודיים התחננו בפני הנשיא רוזוולט, אך הוא שמר על שתיקה מחשש מדעת הקהל. משמר החופים האמריקאי נשלח כדי לוודא שאיש לא ינסה לשחות אל החוף.
גם קנדה השכנה מצפון סגרה את דלתה בפניהם. פקיד הגירה קנדי סיכם אז את המדיניות במשפט המצמרר: "אפילו יהודי אחד זה יותר מדי".
הקברניט שרדר סירב להחזיר את נוסעיו לגרמניה, ובזכות מאמצים דיפלומטיים של הג׳וינט, ארבע מדינות הסכימו לקלוט את הפליטים: בריטניה, צרפת, בלגיה והולנד. אך הגורל רדף אותם — באביב 1940 כבש הצבא הגרמני את מערב אירופה.
288 הנוסעים שנשלחו לבריטניה שרדו ברובם הגדול את המלחמה. מתוך 619 הפליטים שנותרו ביבשת (צרפת, בלגיה והולנד) 254 נוסעים נרצחו בשואה, רובם בתאי הגזים של אושוויץ וסוביבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה