ים של דמעות
אתמול ביום שבת קודש פרשת במדבר, נסתלקה לעולמה הסבתא האהובה הרבנית רבקה ז׳אנין רוטנמר ז״ל, מוצאה היה מהמשפחות המיוחסות בישראל מספרד דרך סלוניקי ואיזמיר ועד לפריז, היא היתה נינתו של רבן של ישראל רבינו חיים פלאג׳י זצ״ל ושל רבי משה בארקי זצ״ל אב בית דינה של איזמיר.
קשה לי לכתוב עליה בלשון עבר, לבי ולב אשתי התנפץ לרסיסים, איזו אישה ענקית העולם הפסיד, גופה הטהור עוד לא בא למנוחה בארץ ישראל, והכאב כה חד, עולה ומיתמר עד השמים, והדמעות זורמות במורד הלחיים.
על אשה כזו צריך לבכות! הסבתא הכל כך אהובה. כשהתארסתי עם נכדתה באתי לצרפת לבדי, מטבע הדברים הייתי די נבוך. כשפסעתי אל האולם, ניגשה אלי הסבתא ואמרה לי בצרפתית: Tu es tiré à quatre épingles — קומפלימנט, אתה נראה נהדר. היא רצתה שארגיש טוב.
היא היתה תמיד לבושה ונוהגת כמלכה, הכל אצלה היה באיפוק, כל הליכותיה היו אצילות מופלאה שאין לה אח וריע. דיבורה היה תמיד נעים מברך ומנחם.
כשגרתי בצרפת בארמונטייר כפר יהודי שייסד בעלה, גרתי שם בבית לידה משך שנתיים וחצי, כל יום שישי וערב חג הייתי הולך אליה כי היא היתה אלמנה, ורציתי להפיג מעט מבדידותה, בחרתי בשעות אלו כי ידעתי שהיא מהרהרת בבעלה, ורציתי להפיג ממנה עצב וכאב.
היו אלו שעות מרוממות, היא סיפרה לי על חייה, על משפחתה, על מוסדות התורה שהקימה עם בעלה, היא נתנה לי עצות לחיים, חינוך ילדים ועוד ועוד. מאות שעות ישבתי ושמעתי את דבריה, הייתי משתף אותה בענייני הקהילה וצרכי הרבים, ומבקש שתייעץ לי מנסיונה, קיבלתי ממנה כל כך הרבה עוצמה, ובעיקר אמונה טהורה.
אכתוב סיפור שמסמל יותר מכל את מה שהיא היתה.
1947, בין סמטאותיה המפוייחות של לונדון המשתקמת מפצעי חורבנה, התהלכה נערה אחת, צנומה ודקה, שצעדיה כמעט ולא נשמעו על המדרכות הלחות. ז׳אנין רבקה ברקי היה שמה. בעיניה, שהספיקו כבר לראות את תהומות העולם, נשקף שקט של דורות מיוחסים, היא נצר למשפחות המפוארות ביותר בישראל, נינה של רבן של ישראל הגאון רבי חיים פלאג׳י זצ״ל ושל רבי משה ברקי שהיה אב בית דינה ורבה של אזמיר.
אך באותן שעות, הרחק מנוף מולדתה הפריזאי, עמדה הנערה בת השמונה עשרה מול חלון ראווה, ובוהה הייתה בפרסומת מנקרת עיניים למכונת כביסה חשמלית, אחרי המלחמה החלו למכור באירופה את מכונות הכביסה שבאו מאמריקה.
רק שנים ספורות קודם לכן, כשהנאצים כבשו בסערה את פריז והיא אך ילדה בת שתים עשרה, התעטפה ז׳אנין בגבורה שאינה בת אנוש.
בעוד המחתרת הצרפתית מסתננת אל מעמקי הגסטפו ומעתיקה בחשאי את רשימות הנידונים למוות, את שמות המשפחות היהודיות שקציני הגסטפו והאס אס יפרצו לבתיהם באישון לילה וישלחו אותם למחנות ההשמדה, הייתה זו הילדה הקטנה שחמקה אל החשיכה הלילית.
העוצר המוחלט שהוטל על העיר לא חל על ילדים כמותה, והנאצים לא שתו לבם לצילה הקטן המשוטט ברחובות. היא עברה מבית לבית, מדלת מפוחדת אחת לרעותה, עברה ז׳אנין, היא נקשה קלות בדלתות והזהירה את אחיה היהודים כי מלאכי החבלה בדרך אליהם, כך היא הצילה נפשות רבות מרדת שחת.
המלחמה הסתיימה, הפצצות האמריקאים הותירו בה פצעים קשים שכמעט נטלו את נשמתה, הם הטילו פצצה שפגעה בדיוק במקום המחבוא שלה, היא היתה פצועה מדממת למות והרופא המקומי לא הסכים לטפל בה כי היתה נראית יהודייה, כך היא דיממה משך יומיים, אך הקב״ה שלח לה מלאך בדמות רופא יהודי אמריקאי שהציל אותה ממות, וזה סיפור מופלא בפני עצמו. היא נותרה בחיים, ובסוף המלחמה גילתה את הנורא מכל, היא גילתה שאביה נרצח באושוויץ, בנוסף לאחיה שנהרג בצבא הצרפתי. היא תרה אחר משמעות עמוקה לחלל שנפער בעולמה.
כששמעה כי בגייטסהד הרחוקה שבאנגליה נפתח סמינר קטן וחדש ברוחו של המשגיח, הרב דסלר זצ״ל, ארזה את מעט חפציה ושמה פעמיה אל מעבר לים.
הדלות באנגליה הייתה מרה. שכר הלימוד והחדר הצר ששכרה דרשו ממון שלא היה לה, ובכדי לממן את לימודיה, השכירה ז׳אנין את גווה השחוח וכבסה בגדים בבתי זרים. תוך כדי מלאכתה, בראותה את בחורי הישיבה שבגייטהסד אלו שהחליטו ללמוד תורה מתוך דוחק עצום, הייתה נוטלת מהם את בגדיהם ומכבסת אותם בחינם.
מתוך אהבה טהורה ועצומה לעמלי התורה. באותו יום לונדוני רטוב, מול תמונת מכונת הכביסה החשמלית, נשאה ז׳אנין נדר קדוש אל השמיים: המטבעות הראשונים שארוויח בחיי, כך הבטיחה לעצמה, יוקדשו לקניית מכונת כביסה לישיבה, שכן לבה נחמץ בראותה את הלומדים בצווארונים ושרוולים המושחרים מזיעה ופחם.
הימים נקפו, וז׳אנין נישאה לבחיר הישיבה, העילוי הרב אליהו רוטנמר, מהנדס מבריק בהשכלתו באוניברסיטת סורבון שגם הוא כמותה אחרי המלחמה האיומה ופעילות במחתרת נגד הנאצים החליט לחבוש את ספסלי הישיבה, שם התקרב לרבו הרב אליהו אליעזר דסלר, למד עמו בחברותא, והיה מעלה את שיחותיו ושיעוריו בדייקנות מרובה על הכתב.