קפיצה ליוסף הצדיק
אני מורגל בניסים של הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, אבל הנס הזה הוא פלא שלא ראיתי כמותו ולא שמעתי עליו בחיי. נסעתי עם הרב לנחם את הרב מנחם פליקס, שהבת שלו נרצחה על-ידי מחבלים. הרב הלך לנחם וראיתי שנפשו היתה נסערת. לאורך כל הדרך חזרה הוא היה אחוז בשרעפי קודש והורה לנו לנסוע לקבר יוסף בשכם.
אני הייתי תפוס בשרעפים אחרים. כל הכביש היה מלא מחסומי אבנים וצמיגים בוערים. רוני הנהג נסע ביניהם במהירות מרובה, ואני חיכיתי שהרב יגיד לו להאט, אבל הרב לא העיר לו מאומה.
הגענו למקום שבו היו בבת-אחת על הכביש חמישה צמיגים בוערים וכבר לא היה אפשר לתמרן בינהם. הרב אמר לרוני: "סע, אל תעצור". הוא החל לנסוע על הצמיגים הבוערים ואני הייתי בפחד. זו סכנה, אבל לא העזתי לומר דבר. רוני המשיך לנסוע על הצמיגים הבוערים כאילו הוא נוסע על הכביש, ושאל לאן לנסוע. "לקבר יוסף", אמר הרב.
אני מכיר את הגזרה הזאת כמו את כף ידי. בצבא אני משמש כאלוף-משנה במילואים, וכמה פעמים פיקדתי על הגזרה הזאת. הדרכתי את רוני לתוך שכם בכבישים שנסעתי בהם עשרות פעמים. הייתי מכיר שם כל סימטא וכל רחוב, כל בית וכל דייר. מכיר את העיר ביום ומכיר אותה בלילה. בעיקר בלילות היינו מסתובבים שם, עוצרים אנשים ומחסלים את מי שצריך לחסל, ועושים עוד כל מיני מעשים שאסור לספר.
שכם היא לא כפר תמים גם בימי חול רגילים. זוהי עיר מלאה רוצחים. רוב המתאבדים היו יוצאים משכם ומהכפרים שבסמוך לה. בתקופה ההיא כל האיזור היה משולהב בצמיגים ובאנשים מלאים חמת רצח. והנה אנחנו נוסעים בשכם לפי הדרכת הרב, ולפתע אני מוצא את עצמי בסמטה שאני לא מכיר. גם רוני הנהג, שהיה עם הרב כמה וכמה פעמים בשכם, לא מצא את דרכו. תקועים היינו בשכם ולא מוצאים את ידינו ורגלינו.
רוני שאל איפה אנחנו, ונאלצתי להגיד לו שאני לא יודע. פתאום אני בבלק-אווט, כאילו קיבלתי מכה בראש. לא יודע להסביר מה קרה באותו חלקיק שנייה. הרב, ששתק כל הדרך, דיבר ואמר: "תפתחו את הדלת, הגענו".
עד היום אני לא מבין איך הגענו. כמה וכמה פעמים עברתי אחר כך על המפות של שכם, ולא הצלחתי להבין איפה טעינו ואיך הגענו. קראתי כמו כולם על הסיפורים הללו של קפיצת הדרך שהיו לצדיקים, ואני חושב שהייתי עד לאחת כזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה