ים של דמעות
אתמול ביום שבת קודש פרשת במדבר, נסתלקה לעולמה הסבתא האהובה הרבנית רבקה ז׳אנין רוטנמר ז״ל. מוצאה היה מהמשפחות המיוחסות בישראל מספרד דרך סלוניקי ואיזמיר ועד לפריז. היא היתה נינתו של רבן של ישראל רבינו חיים פלאג׳י זצ״ל ושל רבי משה ברקי זצ״ל אב בית דינה של איזמיר.
קשה לי לכתוב עליה בלשון עבר. לבי ולב אשתי התנפץ לרסיסים. איזו אישה ענקית העולם הפסיד. גופה הטהור עוד לא בא למנוחה בארץ ישראל, והכאב כה חד, עולה ומיתמר עד השמים, והדמעות זורמות במורד הלחיים.
על אשה כזו צריך לבכות! הסבתא הכל כך אהובה. כשהתארסתי עם נכדתה באתי לצרפת לבדי. מטבע הדברים הייתי די נבוך. כשפסעתי אל האולם, ניגשה אלי הסבתא ואמרה לי בצרפתית: "Tu es tiré à quatre épingles" — קומפלימנט, אתה נראה נהדר. היא רצתה שארגיש טוב.
היא היתה תמיד לבושה ונוהגת כמלכה. הכל אצלה היה באיפוק. כל הליכותיה היו אצילות מופלאה שאין לה אח וריע. דיבורה היה תמיד נעים, מברך ומנחם.
כשגרתי בצרפת בארמונטייר, כפר יהודי שייסד בעלה, גרתי שם בבית לידה משך שנתיים וחצי. כל יום שישי וערב חג הייתי הולך אליה כי היא היתה אלמנה, ורציתי להפיג מעט מבדידותה. בחרתי בשעות אלו כי ידעתי שהיא מהרהרת בבעלה, ורציתי להפיג ממנה עצב וכאב.
היו אלו שעות מרוממות. היא סיפרה לי על חייה, על משפחתה, על מוסדות התורה שהקימה עם בעלה. היא נתנה לי עצות לחיים, חינוך ילדים ועוד ועוד. מאות שעות ישבתי ושמעתי את דבריה. הייתי משתף אותה בענייני הקהילה וצרכי הרבים, ומבקש שתייעץ לי מנסיונה. קיבלתי ממנה כל כך הרבה עוצמה, ובעיקר אמונה טהורה.
אכתוב סיפור שמסמל יותר מכל את מה שהיא היתה.
1947, בין סמטאותיה המפוייחות של לונדון המשתקמת מפצעי חורבנה, התהלכה נערה אחת, צנומה ודקה, שצעדיה כמעט ולא נשמעו על המדרכות הלחות. ז׳אנין רבקה ברקי היה שמה. בעיניה, שהספיקו כבר לראות את תהומות העולם, נשקף שקט של דורות מיוחסים. היא נצר למשפחות המפוארות ביותר בישראל, נינה של רבן של ישראל הגאון רבי חיים פלאג׳י זצ״ל ושל רבי משה ברקי שהיה אב בית דינה ורבה של אזמיר.
אך באותן שעות, הרחק מנוף מולדתה הפריזאי, עמדה הנערה בת השמונה עשרה מול חלון ראווה, ובוהה הייתה בפרסומת מנקרת עיניים למכונת כביסה חשמלית. אחרי המלחמה החלו למכור באירופה את מכונות הכביסה שבאו מאמריקה.
רק שנים ספורות קודם לכן, כשהנאצים כבשו בסערה את פריז והיא אך ילדה בת שתים עשרה, התעטפה ז׳אנין בגבורה שאינה בת אנוש.
בעוד המחתרת הצרפתית מסתננת אל מעמקי הגסטפו ומעתיקה בחשאי את רשימות הנידונים למוות, את שמות המשפחות היהודיות שקציני הגסטפו והאס אס יפרצו לבתיהם באישון לילה וישלחו אותם למחנות ההשמדה, הייתה זו הילדה הקטנה שחמקה אל החשיכה הלילית.
העוצר המוחלט שהוטל על העיר לא חל על ילדים כמותה, והנאצים לא שתו לבם לצילה הקטן המשוטט ברחובות. היא עברה מבית לבית, מדלת מפוחדת אחת לרעותה. עברה ז׳אנין, היא נקשה קלות בדלתות והזהירה את אחיה היהודים כי מלאכי החבלה בדרך אליהם. כך היא הצילה נפשות רבות מרדת שחת.
המלחמה הסתיימה. הפצצות האמריקאים הותירו בה פצעים קשים שכמעט נטלו את נשמתה. הם הטילו פצצה שפגעה בדיוק במקום המחבוא שלה. היא היתה פצועה דממת למות, והרופא המקומי לא הסכים לטפל בה כי היתה נראית יהודייה. כך היא דיממה משך יומיים, אך הקב״ה שלח לה מלאך בדמות רופא יהודי אמריקאי שהציל אותה ממות. וזה סיפור מופלא בפני עצמו. היא נותרה בחיים, ובסוף המלחמה גילתה את הנורא מכל — היא גילתה שאביה נרצח באושוויץ, בנוסף לאחיה שנהרג בצבא הצרפתי. היא תרה אחר משמעות עמוקה לחלל שנפער בעולמה.
כששמעה כי בגייטסהד הרחוקה שבאנגליה נפתח סמינר קטן וחדש ברוחו של המשגיח הרב דסלר זצ״ל, ארזה את מעט חפציה ושמה פעמיה אל מעבר לים.
הדלות באנגליה הייתה מרה. שכר הלימוד והחדר הצר ששכרה דרשו ממון שלא היה לה. ובכדי לממן את לימודיה, השכירה ז׳אנין את גווה השחוח וכבסה בגדים בבתי זרים. תוך כדי מלאכתה, בראותה את בחורי הישיבה שבגייטסהד אלו שהחליטו ללמוד תורה מתוך דוחק עצום, הייתה נוטלת מהם את בגדיהם ומכבסת אותם בחינם.
מתוך אהבה טהורה ועצומה לעמלי התורה. באותו יום לונדוני רטוב, מול תמונת מכונת הכביסה החשמלית, נשאה ז׳אנין נדר קדוש אל השמיים: המטבעות הראשונים שארוויח בחיי, כך הבטיחה לעצמה, יוקדשו לקניית מכונת כביסה לישיבה, שכן לבה נחמץ בראותה את הלומדים בצווארונים ושרוולים המושחרים מזיעה ופחם.
הימים נקפו, וז׳אנין נישאה לבחיר הישיבה, העילוי הרב אליהו רוטנמר, מהנדס מבריק בהשכלתו באוניברסיטת סורבון שגם הוא כמותה, אחרי המלחמה האיומה ופעילות במחתרת נגד הנאצים, החליט לחבוש את ספסלי הישיבה. שם התקרב לרבו הרב אליהו אליעזר דסלר, למד עמו בחברותא, והיה מעלה את שיחותיו ושיעוריו בדייקנות מרובה על הכתב.
עוד לא יבשו טיפות היין מחופתם, ומבלי להמתין לימי השבע ברכות, שיגר אותם הרב דסלר למשימה דחופה במרוקו — להקים שם את רשת החינוך המפוארת "אוצר התורה" שהצילה רבבות מילדי המגרב. כששבו כעבור שנים לצרפת, הפך בעלה למהנדס הראשי שעל פיו יישק דבר בשיקום הריסות המדינה, ואף זכה לידידות אישית קרובה עם הנשיא שארל דה גול, שהעניק לו סמכויות נרחבות.
בוקר אחד, הגיע לביתם צ׳ק פיצויים מהממשלה הגרמנית על סבלה של ז׳אנין בימי המלחמה. הרב אליהו, שביקש להקל על אשתו המגדלת את ילדיהם בדירתם הפריזאית, מיהר לרכוש עבורה מכונת כביסה מודרנית. אך כשפתחה ז׳אנין את הדלת והבחינה בסבלים המרימים את המכשיר, חסמה את דרכם. היא הביטה בבעלה והודיעה כי המכונה לא תיכנס לבית, שכן היא נדרה לתרום ולקנות מכונת כביסה עבור בחורי ישיבה.
״אך אין עוד ישיבות בצרפת שנחרבה״, השיב לה בעלה בפליאה. ״אם כך״, ענתה בנחישות, ״נעמיס את המכונה על רכב ונסיע אותה בחזרה לאנגליה לעיר גייטסהד, שם היא תשמש את הבחורים״.
החיפושים אחר מקום תורה הובילו אותם אל ארגון הג׳וינט, שם נודע להם על קומץ פליטים יהודים שהתקבצו בישיבה קטנה הסמוכה לגבול הגרמני. שם, בין השברים, מצאו את הרב גרשון ליבמן זצ״ל עם קומץ תלמידיו, שחלקם עוד עטו על גופם את חולצות הפסים המבוקעות ממחנות הריכוז.
כשביקשו להעניק להם את המכונה, ניצת זיק בעיניו של הרב גרשון. הוא הביט ברב אליהו ואמר כי אינו חפץ במכונה גרידא, אלא במהפך רוחני שיקומם את צרפת כולה ויקלוט את המוני הנוער העומדים להגיע מצפון אפריקה.
באותו רגע חברו הדמעות של לונדון אל אש הקודש של פליטי החורבן. בני הזוג רוטנמר נרתמו למשימה בכל ישותם.
מכוחו של אותו נדר ישן, יסד הרב אליהו את רשת "אור יוסף", שהקימה למעלה מארבעים מוסדות חינוך מפוארים בכל רחבי צרפת עם אלפי תלמידים, והפכה את שממתה הרוחנית לגן רווה.
האישה המופלאה הזו, שנדדה בין הצללים, זכתה להעמיד חמישה עשר בנים ובנות, ולראות בחייה למעלה ממאה נכדים ומאות נינים ובני נינים ההולכים כולם בדרך התורה. זו לא הייתה רק סגירת מעגל של חסד, אלא הניצחון המוחלט, המפואר והאמיתי על פני החשיכה — גבורת האם בישראל שהפכה כביסה פשוטה למרכבה של שכינה.
את
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה