בס״ד
נסעתי פעם במכוניתי ונאלצתי לעבור דרך סמטה צרה תוך כדי נסיעה מהירה. ממש בנס, ברגע האחרון הצלחתי לעצור את רכבי ליד חבורת פרחחים שעמדו ושוחחו באמצע הסמטה וחסמו את דרכי בגופם.
קול חריקת הבלמים והעובדה שכמעט נדרסו על ידי לא החרידו אותם.
הם פטפטו בשלהם!
צפרתי להזיזם — והם נשארו שם. צפרתי עוד ועוד — והם בשאננותם.
חשבתי ברוגזי — הכיצד?
הרי כמעט נדרסו ממש, ועתה הם שומעים את צפירותי, ואעפ״כ?
לבסוף נעתר אחד מהם להקדיש לי תשומת לב, פנה אלי ואמר בביטול: "טוב די שמענו!"
חמתי עלתה בי. הנשמע כדבר הזה? אדם עומד בפני אפשרות ריאלית של מוות, ניצל בנס, שומע את צפירותי שנועדו להזיזו ממקומו לבל ידרס, ואינו זז?
לבסוף הצלחתי איכשהו להיחלץ מהם והמשכתי בדרכי.
לאורך כל הדרך חשבתי על המקרה.
עד שלבסוף, כשכבר כמעט הגעתי לביתי, תפסתי את ראשי וחשבתי:
וכי אני טוב מהם?
וכי שונה התנהגותי מהתנהגותם?
עומד אני בראש השנה, ביום הדין בו נחרץ גורלי. מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי בחרב, מי באש ומי בחניקה, מי יטרף. . .
שומע אני את צפירות השופר שנועדו להזיז אותי ממקומי, ממעמדי, ממצבי. לקום, לזוז, לפעול! לרדת מן הדרך בה אני עומד ומסתכן.
מאה צפירות — תקיעות אזהרה אני שומע. ומה תגובתי במשך השנה שלאחריה?
לא כלום! שמעתי, שמעתי, שמעתי. . . את התקיעות. אפשר שאדון אחרי התפילה איך היה התוקע והאם התקיעות יצאו מוצלחות.
ואמשיך לעמוד באותה סמטה צרה כל השנה ולפטפט על דא ועל הא, ולא לחוש בסכנה, לא לזוז מהדרך ולא להנצל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה