מִשְכוּ וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח
תשע מכות כבר עברו על מצרים ופרעה עומד בסירובו. המכות באו על מצרים בהדרגה "הראשון הֵקַל והאחרון הכביד" (רלב״ג עמ' 49 על פי ישעיהו ח, כג); נמצא שהמכה הצפויה תהיה הכבדה מכולן.
ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה (יא, א).
אך בטרם יבוא על מצרים הנגע האחרון שבעקבותיו יגורשו ישראל ממצרים, ניתנת לעם מצות הפסח:
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. . . דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. . . שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלֻהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו (יב, א-י).
מצוות מיוחדות ניתנו בפסח מצרים. בני ישראל מצווים לקחת שה תמים בעשור לחודש ניסן ולשמרו אצלם ארבעה ימים עד יום שחיטתו. את דם השה נצטוו ישראל למרוח על שתי המזוזות ועל המשקוף, ואת בשר השה נצטוו ישראל לאכול דווקא בליל חמשה עשר בניסן. אכילתו של בשר השה אף היא מיוחדת - לא נא ולא מבושל אלא דווקא צלי אש.
מה פישרן של מצוות מיוחדות אלו שנצטוו ישראל ערב יציאתם ממצרים?
כותב הרלב״ג (עמ' 181):
התועלת השלישי הוא במצוות, והוא מה שציוה לעשות הפסח משׂה תמים זכר בן שנה, ולשחוט אותו ביום ארבעה עשר לחודש ניסן בין הערבים. ואולם התועלת המגיע מזאת המצוה, עם המצוות הנלוות לה, הוא להעתיק ישראל מאמונות מצרים הנפסדות, כי הם היו מתעבים זביחת הצאן ואכילתו, לחושבם כי אלהיהם יהיה מזל טלה; ולזה ציוה ה' יתעלה לזבוח השלם שבמין הצאן - והוא הזכר התמים - בחודש האביב בין הערבים - והוא בחצי היום - כי אז יהיה מזל טלה בחצי השמים ויהיה בתכלית כוחו.
היציאה ממצרים אינה רק לחֵרוּת פיסית אלא גם לחרות רוחנית. העם היוצא ממצרים חי במצרים זה כמה דורות והאמונה המצרית המוכרת ודאי חילחלה לנפשותם. ההנתקות מעַם מצרים אינה מספקת, יש להנתק גם מאלוהי מצרים. המצוות שניתנו לישראל ערב היציאה באו למטרה זו.
הזמן הנבחר - אמצע חודש האביב - הוא הזמן שבו מזל טלה אלהי מצרים בשיא כוחו. איש לא יוכל לטעון אחרי יציאת ישראל שהקב״ה ניצל את ההזדמנות ו״מאחורי גבו" של אלהי מצרים הבריח את עמו. דווקא בשיא כוחו של מזל טלה יֵצאו ישראל ממצרים ויוודע לכולם כי אלהי מצרים "לא יועילו ולא יצילו כי תֹהו המה".
המעשה הנבחר הוא שחיטת זכר תמים מן הצאן - השלם שבמין הצאן. מעשה נבחר זה, שתועבה הוא למצרים, ביזוי הוא לאלהי מצרים. גם שאר המצוות הקשורות לשחיטת הפסח נועדו לאותה מטרה - ביזוי אלהי מצרים - כפי שממשיך הרלב״ג ומבאר (עמ' 182-181):
ולפי שהם היו חושבים כי אלהיהם יהיה נשפט באש עם מי שיעשה כנגדו, מפני שהוא ממזלות האש, הפליג ה' יתעלה להתחכם כנגד זאת האמונה, וציוה שיִצָּלֶה השה בכללו באש - ראשו על כרעיו ועל קרבו - כי בזה האופן יהיה ההתנגדות יותר נפלא שאפשר לאמונת מצרים, כי כשיִצָּלֶה שלם יהיה הפועַל ההוא יותר חזק-ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים. ולזאת הסיבה בעינה בא הציווי שיֵאָכֵל בשלימות במקום אחד, ושלא יוציאו מן הבשר חוצה, ושלא יותירו ממנו עד בקר, כדי שיֵאָכֵל בכללות בפעם אחת, כי אין מן הנהוג שיאכל האדם בלילה כי אם פעם אחת.
ואולם שזה הפועַל היה חזק-ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים, הוא מבואר ממה שאומַר: וזה, כי כל מה שהיה השלימות יותר בדבר אשר יבזוהו - היה הביזוי ההוא יותר חזק; ולזה הוא מבואר כי זה היה ביזוי נפלא לאלהי מצרים לפי מחשבתם, כי הם היו מתעבים זביחת הצאן ובישולו ואכילתו; וכל אחד מאלו (= הזביחה הבישול והאכילה) היה בזאת המצוה באופן שיהיה הביזוי בו יותר נפלא.
והנה בא הציווי לשרוף הנותר באש, לסיבה בעינה אשר זכרנו שבא הציווי לצלותו באש. ובא הציווי שלא לאוכלו נא ומבושל במים, כדי שיֵאָכֵל צלי אש. וציוה להזות מדמו על המשקוף ועל המזוזות באגודת אזוב, שהוא השפל שבצמחים, לעשות כנגד זאת האמונה לפי מה שאפשר, כי כבר היה בזה ביזוי נפלא לאלהי מצרים, ונגלה להם כי זה הפועַל אשר היה ראוי לפי אמונת המצרים שיגיע להם בסיבתו רע נפלא מאלהי מצרים, היה סיבה אל הצלתם מהרע הנפלא אשר הגיע למצרים. ולזאת הסיבה בעינה השחית ה' יתעלה בלילה ההוא כל אלהי מצרים, כדי שיִשְלַם לישראל ההעתק מהאמונה הנפסדת ההיא. ולזאת הסיבה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, כדי שיתישבו ישראל בזה הענין ויתנו אל לבם מום האמונה ההיא. ולזאת הסיבה חוייב שיהיו נמנים בו אוכליו קודם השחיטה, וישחטוהו לשם פסח, כדי שיתנו לבם בפועַל הזה ויתבוננו בו.
נמצא שכל מצוות הפסח נועדו להרחיק את ישראל מאמונת מצרים על ידי ביזוי אלוהי מצרים. אולם, כיון שאמונת מצרים היתה מושרשת עמוק בנפשם של ישראל, ניתן לישראל זמן ארבעה ימים שיתבוננו במעשים שהם עתידים לעשות על מנת שתושג המטרה בשלמות.
בסוף דבריו בענין זה מציין הרלב״ג שדברי חז״ל הם שעוררוהו לרעיון זה:
וכבר תמצא במכילתא (דרבי ישמעאל פרשה ה - עמ' 15, ופרשה יא - עמ' 36) מה שיעיר על זאת הכוונה; אמרו: מפני מה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו? לפי שהיו ישראל שטופים בעבודה זרה במצרים. ועוד אמרו שם, בביאור 'משכו וקחו לכם': ר' יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מעבודה זרה, והדבקו במצוות.
על מנת להוסיף ולבחון גלגולו של רעיון זה, שמעשי הפסח נועדו 'להתנגש' באמונת מצרים ולהשפילה כדי לשרשה מליבותיהם של ישראל, נצטט עוד שני קטעים; האחד ממורה הנבוכים לרמב״ם שלבטח השפיע על הרלב״ג גם בזה; והשני מספר עקידת יצחק לרבי יצחק עראמה, שמסתבר שהלך בדרך שסללו לפניו הרמב״ם והרלב״ג.
כך כתב הרמב״ם (מורה הנבוכים מאמר שלישי פרק מו):
. . . וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו (=קדושת הצאן והבקר) נצטוינו להקריב אלו שלושת המינים דוקא מן המקנה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו הם מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני.
ומחמת הענין הזה עצמו נצטוינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית הוא המציל מן ההשחתה. . . .
וכך כתב רבי יצחק עראמה בלשון מליצית ונפלאה (עקידת יצחק שער שמנה ושלשים):
. . . כבר היה מפורסם בין המוניהם כי הנוגע באחד אחוז מן הכשבים או מן העזים כנוגע בבבת עינו של אלהיהם, אחת דתו להמית; שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע, עד שהיהודים האמללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם, ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים, ולוקח איש שיו ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם, ויניחוהו במשמר שלשת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים, וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה ואין מושיע. ויען כל רואיו יכירו יבוא אינו נאכל אלא צלי, פן יבולע ונתח אותו לנתחיו לא יבושל במים כי אם גלוי לכל העמים כדמותו וצלמו ראשו על כרעיו ועל קרבו, ובדרך עראי ובזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו ועצמותיו יגרם עד בלתי השאיר מן הבשר מאומה עד אור הבקר, והנותר שרוף ישרף. והכלבים עזי נפש לא יוכלו לנבוח, וכדי בזיון וקצף בעיני כתות ההמון המורגלים בענינים ההם; ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם הרואים בכוכבים את צורת טלה למזל למו, החושבים אותו היותו ראשונה למלכות לכל דבר שבגדולה וכבוד, ושהוא הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא עד הנה, הם המכירים בעצם וראשונה ומרגישים את כל מפלתו, בעשור לחדש הזה ראשית ממלכתו עודנו בבחרותו ושליש זמנו גם כי שחיטתו ואכילתו ביום י״ד שהוא תכלית גבורתו על ידי המאור הגדול העומד עמו במחיצתו. ואף גם זאת בהיותו זכר תמים בן שנה ולא נמצא אתו כל מום להסתיר פניו ממנו אל ידרשהו אלוה ממעל להציל אותו מרעתו. . . .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה