אריה טל על יפתח עין הי״ד

יפתח עין ז״ל

את יפתח הכרתי כשהיה מד״כ שלי, מדריך צוות בקורס קצינים בבה״ד 1. "סגן יפתח" קראנו לו והוא התעקש על סתם "יפתח", וויתר מראש על גינונים ותוספות. אביו לחם בחטיבה זו ובקרבות תש״ח איבד חברים וביקש להנציחם ולא ידע מי מהם, לכן החליט לקרוא לבנו "יפתח" – כשם החטיבה, כך לא יקפח איש, ינציח בליבו את כולם.

מיוחד במינו היה יפתח, רבים לפניו התהדרו בתואר "המפקד" ולא בזכות. אבל הוא שימש דוגמה אמיתית לנו, למפקדים שבדרך. אנושי, מקצוען, מוערך ונערץ. אחד שאפשר לסמוך עליו בכל מצב. גילה ידע ומיומנות בהפעלת נשק והתמצאות בשטח, התמחה בהישרדות וחוכמת מלחמה. והיה באופיו ישיר ופשוט, ממנו למדנו לנווט, להרכיב חגור ולשוחח בקשר, לכוון את הנשק בהסתערות ולירות במא״ג מנגמ״ש. מדריכים רבים היו בפלוגה אך גם הבכירים שבהם לא התווכחו איתו, פסק אחרון בכל שאלה מקצועית. חייל מקצועי כבר אמרנו אבל עם נפש עדינה, רגיש וסקרן ופני ילד היו לו וחיוך תמים ונבוך וגוף נערי וגמיש וחזק וכשהחל לרוץ שכח שאפשר לעצור ולנוח. האימונים המפרכים שעבר במסגרת ההכשרות הצבאיות מאז ילדותו חישלו גופו. את שירותו הצבאי החל בגיל בר-מצווה בערך בפנימייה הצבאית. "פנימיון" קראו לו. אף אחד לא קינא בו על שהפסיד את ימי נעוריו ונכנס כה צעיר לתוך מסגרת תובענית עם משמעת וכללים שלנו קשה היה כל כך לקבלם.

הרבה דברים למדנו ממנו, אבל איש לא הצליח ללמוד את "ריקוד האש" – מחול מלחמתי שרק הוא הכיר ואולי בכלל המציא. פעם יצאנו לאימון באש חיה, למדנו איך ומתי צריך להיכנס למגע, לצמצם טווח ולהסתער על יעדי אויב, צעדנו מוסווים, בשקט, פרוסים בשטח, דרוכים ומחכים לאות, איזו התרחשות בלתי צפויה, ירייה או הכרזה כי אויב מדומה זיהה אותנו וצריך לאתרו במהירות ולהסתער עליו במלוא המרץ. לפתע שמענו ירייה בודדת, אחת ושתיים ושלוש, וצרור יריות קצר ואחריו אחד ארוך ושוב בודדת וצרור, מהומת אלוהים ממש לידינו, אבל מהיכן לעזאזל מגיעות היריות האלה שהשתלבו ביניהם בקצב מטורף, כאילו מארב מתוכנן של כמה חיילים המתין והפתיע. היה זה יפתח שהופיע לבדו מאחורינו, הסתתר מאובק ומוסווה מאחורי סלע בואדי, רובה מסוג "גליל" צמוד לגופו, מכוון אנכית כלפי מעלה, מקפץ על רגל אחת מדלג לשנייה, פולט יריות בודדות וצרורות בקצב משתנה, חזיון אור קולי, סימפוניה באמצע המדבר, קפץ בקלילות ובחן ונראה שנהנה מהמשחק מהביצוע ומההפתעה. קפאנו לשנייה מתקשים להאמין שחלפנו מטרים ספורים ממנו ולא הבחנו, מתקשים להתיק מבטנו מההצגה. אחר כך הסתערנו ועוד איך וגם הוא הצטרף למרוץ המפרך במעלה הגבעה בכיוון דמויות הקרטון.

בטקס סיום הקורס הצטופפנו כולנו בשורה מאחוריו, סיכת מ״מ נכספת תוצמד על ידו לחולצה ואחר כך הצדעה הדדית, לא היה ראוי ממנו להצדעה ראשונה מקצינים טריים.

נפגשנו בלבנון אי שם בעיירה נידחת בתוך ארמון מפואר ששימש קודם לכן למחבלים ובזמן הלחימה הפך למפקדת חטיבת הצנחנים, פגישת תדרוך התקיימה עם המח״ט אמנון ליפקין שחק. בהמולה של קולות ובליל צעקות שמעתי לפתע צליל מוכר, קול ילדותי אך תקיף, מיד זיהיתי, יפתח. הצטלבו מבטנו, התחבקנו ולחצנו ידיים בהתרגשות. הוא פיקד על פלוגת צנחנים ואני על פלוגת הנדסה בציר המקביל. ידעתי שהגזרה מצויה בידיים טובות. מידי פעם נשמע קולו בקשר, טון שקט ובוטח, פקד על חייליו, קצר ולעניין.

אחר כך נפרדו דרכינו, השתחררתי מצה״ל, נפרדתי מחיילי, מלבנון, מנשק ומדים, מחברים רבים בצבא וגם מיפתח.

זמן קצר אחר כך נפגשנו באקראי בתל אביב, הוא ישב בתוך ג׳יפ צבאי ואני רכוב על אופנוע כבד ונוצץ. עצרנו שנינו באדום בפינת אחד הרחובות ביד-אליהו. "היי אריק", צעק לעברי, הזדחל ויצא בכבדות החוצה, רגלו מגובסת לכל אורכה. "מה קרה", שאלתי מופתע. "עזוב, שום דבר, חטפתי רסיס ברגל שם בלבנון", השיב חייכן כתמיד. "איך, מתי הספקת?" שאלתי. "עזוב, זה לא מעניין", ענה. "נו, אז עכשיו סוף סוף תוכל לנוח קצת בבית", ניסיתי לנחמו. "בטח, עוד מנוחה כזו", השיב, "ריתוק של חודש בבית. . .", הוסיף בציניות וחייך לעצמו כממתיק סוד. "ומה אתה הולך לעשות?" שאל. "אה, כמו כולם", עניתי, "טיולים, הרפתקאות, אופנועים, והעיקר חופש. . ." סובבתי בחוזקה את ידית הגז ונשמעה נהמת המנוע. "יופי, כייף לך, תהנה באזרחות", אמר והביט בערגה באופנוע. "ואתה, מתי תשתחרר, כמה נשארו לך?" שאלתי לפני שהמשכתי. "היי שכחת?" ענה נבוך, "אני פנימיון, חתום לכל החיים. . ."

כעבור כשבועיים פתחתי עיתון יומי, תמונה מוכרת קפצה לנגד עיני, נראתה כמו הפורטרט מתמונת המחזור בקורס הקצינים. "היי זה יפתח. . ." נזעקתי. "נפל בלבנון" נכתב בכותרת. הסתבר שקיצר את חופשת ההחלמה והתעקש לחזור לפלוגה כדי להצטרף למבצע "דהר אל-בורג'", בעומק לבנון, "מבצע שלכת", מטרתו חיסול מחבלים שנערכו לפיגועים. במהלך טיהור היעד נפגע מירי, תוך כדי ניסיון לחלצו התפוצץ בונקר חבלה במקום והבניין קרס. שנים נהרגו, סרן יפתח עין וסרן ניר זהבי. הוזכר בכתבה כי שמו ניתן כדי להנציח את הרוגי "חטיבת יפתח" בתש״ח ויפתח נהרג בתשל״ח. זיכרונו נצור בליבי לעד.

בהצדעה, אריק טל