יום ראשון, 6 בספטמבר 2026

רחמי האב על בנו המורד

סיפר לי סבי מורי עט״ר הרב אליהו גרוסברג זצ״ל סיפור נפלא על ר' חיים שמואלביץ זצ״ל (ראש ישיבת מיר):

הולך היה ראש הישיבה להתפלל ביד אבשלום, והיו שואלים אותו התלמידים: רב׳ה, הרי אבשלום לא היה צדיק גדול, ומדוע הולך אתה להתפלל על קברו?

ענה להם הרב: הולך אני לשם לעורר רחמי שמים על ישראל, וכך אומר אני לקב״ה: "ריבונו של עולם, אתה כתבת בתורתך: 'בנים אתם לה' אלוקיכם', אז אנא, התבונן מה הם רחמי אב על בניו, ואפילו אצל בשר ודם. הרי אבשלום מרד באביו והורידו מכס המלכות, ולא רק זה אלא רדף אחרי אביו כדי להרגו, ובכל זאת כאשר נהרג אבשלום קונן עליו דוד: 'וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. . . וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי' (שמואל ב' יט, א-ה) ואמרו חז״ל (סוטה י:) שאמר שמונה פעמים 'בני', שבע פעמים כדי להעלותו משבעת מדורי גיהנום, ופעם שמינית כדי להכניסו לגן עדן.

וכך הייתי אומר לריבונו של עולם: 'אם כך הם רחמי בשר ודם על בנו ואפילו במצב כזה, קל וחומר שיתעוררו רחמיך על ישראל בניך אהוביך'."

הנוירוכירורג שהלך ברגל בסופה

בינואר 2014, סופת שלגים פתאומית ונדירה שיתקה לחלוטין את מדינת אלבמה שבארה״ב (סופה שזכתה מאוחר יותר לכינוי "Snowpocalypse"). הטמפרטורות צנחו, הקרח כיסה את הכבישים, ומאות נהגים נתקעו במכוניותיהם. התחבורה הציבורית והפרטית קרסה לחלוטין, והדרכים הפכו למלכודות קרח בלתי עבירות.

ד״ר זנקו הרינקיב, מנתח מוח (נוירוכירורג) בכיר ומנוסה, שהה באותו בוקר בבית החולים "ברוקווד" שבעיר ברמינגהאם. בעודו שם, הוא קיבל הודעה דחופה מבית החולים "טריניטי", הממוקם במרחק של כ-10 קילומטרים משם. בבית החולים טריניטי אושפז חולה במצב אנוש שסבל מדימום מוחי קשה. מפות ה-CT שנשלחו לטלפון הנייד של ד״ר הרינקיב הבהירו את חומרת המצב: ללא ניתוח חירום מיידי לניקוז הדם והורדת הלחץ בתוך הגולגולת, לסיכויי ההישרדות של המטופל היו קלושים, והוא היה צפוי למות בתוך שעות ספורות.

ד״ר הרינקיב היה מנתח המוח היחיד באזור שיכול היה לבצע את הפרוצדורה באותו רגע.

ד״ר הרינקיב לא היסס. הוא נכנס למכוניתו וניסה לצאת לדרך, אך מהר מאוד גילה שהרכב מחליק ולא מסוגל אפילו לצאת מחניון בית החולים. הכבישים היו חסומים לחלוטין במכוניות נטושות ובקרח חלקלק. במקום לוותר או לחכות לחילוץ שעלול היה לקחת שעות יקרות, הוא קיבל החלטה דרמטית: הוא הולך ברגל.

הוא יצא אל הקור המקפיא והסופה כשהוא לבוש בביגוד מינימלי: מדי מנתח קלים ז׳קט דק נעלי קרוקס לרגליו

ההליכה של 10 הקילומטרים הייתה סיוט. הרוחות היו עזות, השלג נערם, והטמפרטורות היו מתחת לאפס. ד״ר הרינקיב צעד ברגל במשך שעות. במהלך הדרך הרפואית המפרכת הזו: הוא עבר בין מכוניות תקועות, עצר פה ושם כדי לסייע לנהגים מבוהלים ולבדוק לשלומם, ואז המשיך לצעוד. בשלב מסוים, כשהיה קרוב לקפיאה, הוא נכנס לכמה דקות לאמבולנס שעמד תקוע בצד הדרך כדי להפשיר מעט, ומיד יצא שוב לדרך. לאורך כל ההליכה, הוא שמר על קשר עם חדר הניתוח בבית החולים טריניטי, כשהוא מעודכן במצבו המדרדר של החולה ומנחה אותם כיצד לייצב אותו עד שיגיע.

לאחר שעות של צעידה עיקשת, כשהוא קפוא, תשוש ורטוב, הגיע ד״ר הרינקיב לבית החולים "טריניטי". מבלי לבזבז זמן על מנוחה או החלפת בגדים, הוא שטף את ידיו, נכנס ישירות לחדר הניתוח והחל בניתוח המוח המורכב.

הניתוח עבר בהצלחה מרובה. הלחץ על מוחו של המטופל הוקל, הדימום נעצר, וחייו ניצלו הודות להגעתו בזמן של הרופא.

הסיפור דלף לתקשורת והפך במהירות לוויראלי ברחבי ארצות הברית והעולם כולו. ד״ר הרינקיב הוצג כגיבור לאומי.

אולם, תגובתו של הרופא עצמו רק העצימה את ההערכה כלפיו. כשעיתונאים ורשתות תקשורת (כמו NBC ו-NPR) ראיינו אותו ושאלו אותו על המעשה, הוא הפגין צניעות יוצאת דופן ואמר: "על מה כל המהומה? כל רופא טוב היה עושה בדיוק את אותו הדבר. המטופל היה צריך אותי, אז הלכתי".

הוא הוסיף כי מעולם לא היה לו ספק שהוא יצליח להגיע, וכי המחשבה לוותר בכלל לא עברה בראשו, כיוון שתפקידו של רופא הוא להיות שם עבור החולה שלו.

יום שישי, 4 בספטמבר 2026

הנורה שהסיחה את דעתם מהאסון

בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם.

הטייסים הורידו את כן הנסע לקראת הנחיתה, ואז הבחינו במשהו קטן ומטריד: נורית ירוקה אחת לא נדלקה.

הנורה הזאת הייתה אמורה להודיע להם שהגלגל הקדמי ירד וננעל במקומו. הם לא ידעו אם יש בעיה בגלגל, או שפשוט הנורה שרופה.

אז הם ביטלו את הנחיתה, טיפסו לגובה 2, 000 רגל, הפעילו את הטייס האוטומטי והתחילו לבדוק.

ומכאן התחיל אחד הסיפורים המצמררים בתולדות התעופה. כולם הסתכלו על אותה נורה. הקברניט בדק. הקצין הראשי בדק. מהנדס הטיסה ניסה לבדוק אם כן הנסע באמת ירד. הם הוציאו את מכלול הנורה מלוח המכשירים. ניסו להחזיר אותו. סובבו אותו. התעסקו איתו. בשלב מסוים מהנדס הטיסה ירד אל התא שמתחת לתא הטייס כדי לבדוק דרך החלונית אם הגלגל הקדמי אכן נעול.

כלומר, הצוות עשה משהו שנראה מקצועי לחלוטין: הייתה תקלה. הם טיפלו בה. רק שבינתיים קרה דבר אחר. איש לא שם לב שהמטוס התחיל לרדת.

מסיבה שלא הוכרעה בוודאות, הטייס האוטומטי הפסיק לשמור על הגובה. המטוס ירד לאט כל כך, שהצוות השקוע בבעיה כמעט לא הרגיש בכך.

2, 000 רגל. 1, 800. 1, 500. 1, 000. . . ברקע נשמעו אפילו התרעות, אבל תשומת הלב הייתה במקום אחר.

עד שאחד מאנשי הצוות שאל: ״אנחנו עדיין בגובה 2, 000, נכון? ״ שניות לאחר מכן המטוס פגע בביצות האוורגליידס. 101 בני אדם נהרגו.

ומה הייתה התקלה בגלגל? לא הייתה תקלה בגלגל. כן הנסע היה למטה ונעול. הבעיה הייתה בנורית החיווי.

החקירה קבעה שהסיבה הסבירה לתאונה הייתה כישלון הצוות לעקוב אחרי מכשירי הטיסה בארבע הדקות האחרונות, משום שכולם היו שקועים בתקלה בנורה של כן הנסע. המקרה הפך לדוגמה קלאסית למה שמכונה בעולם גורמי האנוש cognitive lockup — מצב שבו אדם ננעל על משימה אחת ומתקשה להעביר את תשומת הלב למשימה חשובה יותר.

ויש פרט כמעט אכזרי בסיפור הזה. החלק התקול היה בסך הכול נורה קטנה. הבעיה שעליה התרכז כל תא הטייס הייתה שולית. המטוס עצמו היה תקין.

החסד של החיילים הפשוטים

באחד מבסיסי הצבא החליטו לעשות מסיבה לחיילים לקראת ראש השנה. במהלך המסיבה עשו הגרלה. כל חייל הכניס לתוך תיבה 50 ₪. היו שם 300 חיילים, סך הכול 15, 000 ₪. תורם מארה״ב הכפיל את הסכום, כך שהצטבר סכום מכובד של שלושים אלף ₪.

ההתרגשות הייתה גדולה כשכל החיילים כתבו את שמותיהם על הפתקים והכניסו אותם לתוך הקופסה. הכרטיס הזוכה יקבל את כל הסכום. חייל אחד התלבט מה לכתוב, וזאת כיוון שאחד החברים לגדוד נפצע קשה מאד לאחרונה בפעילות מבצעית, ועבר תקופה קשה. לכן אף על פי שהוא ידע שהסיכוי לזכות הוא קטן מאד, החייל החליט לכתוב במקום את שמו — את השם של החייל שנפצע.

רגע ההגרלה הגיע. אחד המפקדים ניגש לקופסת הפתקים, ערבב, ערבב, והוציא את אחד הפתקים. במשך כל הזמן הזה החייל התפלל שהכרטיס הזוכה יהיה של החייל שנפצע. ואז. . . המפקד מכריז על שם הזוכה, ו. . . נס אירע! הזוכה היה החייל שנפצע. מחיאות כפיים נשמעו מכל הגדוד. דמעות היו לחייל הפצוע בעיניים, והוא הובל בכיסא גלגלים לבמה כדי לקבל את הפרס.

בתום המסיבה, החייל שכתב את השם של החייל הפצוע במקומו, היה צריך לסדר את המקום. כשהוא ניגש לפנות את הקופסה עם הפתקים, הוא לקח את אחד הפתקים ופתח אותו, להפתעתו הוא רואה שכתוב עליו השם של החייל הפצוע. עוד פתק — וגם עליו היה כתוב שמו של החייל הפצוע, וכך עוד פתק ועוד פתק. התברר שכמעט כל החיילים בגדוד כתבו את שם החייל הפצוע.

אז היה פה נס או לא? את זה אתם תחליטו. אבל אנו בשבת האחרונה של השנה. פרשת השבוע פותחת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם. . ."

הקב״ה רוצה לראות שכולנו ביחד. אין ספק שכאשר כל אחד מאתנו יחשוב על השני, לא רק מה הוא צריך, או מה הוא רוצה, אלא קצת להסתכל סביב גם מה אחרים צריכים — הקב״ה ישפיע שפע טובה וברכה על כולנו, כמו שאמרו חז״ל: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".

המלך והשלושה בקבוקים

מסופר על מלך אחד שהיו לו שלושה בקבוקי יין שקיבלם בירושה מאבות אבותיו ושמר עליהם מאוד. והנה, הוצרך המלך לנסוע למדינה רחוקה וקרא לשלושה ממכריו ואוהביו והפקיד בידם את הבקבוקים, ביד כל אחד נתן בקבוק והזהירם לבל יעיזו לפתוח את הבקבוק.

שלושת האנשים הסתקרנו לדעת מדוע המלך מצווה אותם לבל יפתחו את הבקבוק, אין זה אלא מחמת שטעם היין משובח עד מאוד, ולכן רצו לפתוח ולטעום מן היין.

ראובן פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין והיין ערב לו מאוד, הוא לא יכל להתגבר על תאותו ושתה את כל היין שבבקבוק. שמעון רצה אומנם לפתוח, אך מחמת אהבתו למלך התגבר ולא פתח כלל. לוי פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין, ומאד התאוה לשתות עוד מהיין, אך מחמת אהבתו למלך התגבר על עצמו, סגר את הבקבוק, שנשארה בו רק חצי מן הכמות.

לאחר שהמלך חזר, קרא לשלושת האנשים לדעת מה עם בקבוקי היין. ראובן ששתה את כל היין ציוה המלך לתלותו. שמעון שלא נגע כלל ביין, נתן לו המלך מתנה – עשרת אלפים זהובים. לוי ששתה חצי מהכמות, נתן לו המלך עשרים אלף זהובים.

כשראה שמעון כך, התפלא ואמר למלך: "אדוני המלך! והרי אני לא שתיתי כלל ונתת לי עשרת אלפים, ומדוע ללוי, ששתה חצי מן הכמות, נתת לו יותר ממני? והרי הוא עבר על דבריך, ולא די שלא הענשת אותו אלא נתת לו סכום יותר מאשר לי?"

השיב לו המלך: "אתה לא טעמת מהיין, ויתכן מאוד שאם היית טועם היית שותה את כל אשר בבקבוק, כי לא היית יכול להתגבר על תאותך מחמת ערבות היין, אבל לוי שתה חלק מהיין וטעם את טעמו הערב והמשובח, ועם כל זה התגבר על עצמו ולא שתה את השאר, הרי ראיה לכך שהוא מחבב אותי ולכן הכפלתי לו את הסכום."

הפקק של האמבטיה

יום אחד בא מבקר לבית משוגעים ושואל את האחראי: "איך אתם יודעים מי משוגע?" עונה לו האחראי: "כל איש שטוען שהוא משוגע אנו נותנים לו אמבטיה מלאה מים ומביאים לו כפית, מסננת ודלי ואומרים לו לרוקן את האמבטיה."

"אה! הבנתי את הרעיון!" אמר המבקר. "אדם נורמלי יבחר בדלי כי הוא הכי מהיר."

"לא!" עונה האחראי. "אדם נורמלי היה מוציא את הפקק של האמבטיה. . . לסדר לך חדר עם או בלי נוף?"

הבעיה חושפת את האדם האמיתי

באחד מסיפורי שרלוק הולמס הוא משתמש בפיתרון גאוני כדי למצוא כספת שבתוכה תמונה חשובה מאוד. הוא מתארח בבית החשוד, כשלפתע זורק המשרת שלו פצצת עשן דרך החלון ושרלוק הולמס צועק: "שריפה!" הבית התמלא עשן וצעקות, והוא הסתכל וראה שבעלי הבית רצים לקיר, לוחצים על כפתור סודי ומוציאים משם את התמונה.

כשיש בעיה — אתה רץ למקום הכי חשוב!

# היהודי שעדיין לא הגיע לחסידות

שמעתי השבוע שני יהודים שמתווכחים, אשכנזי וספרדי.

הספרדי אמר: זה מאוד כואב שאין מסורתיים אשכנזים, זה או הכל או כלום. . .

ענה האשכנזי: מה חבל! להיות מסורתי זאת צביעות, תחליט! או שאתה עם הקב״ה או שאתה נגדו! מה זה אתה עושה עבירה ואח״כ מגיע לבית הכנסת? !

אמרתי לאשכנזי שכתוב: שיהודי שעשה עבירה ואח״כ מרגיש לא נעים להגיע לבית הכנסת – היהודי הזה עוד לא דרך על מפתן החסידות. . .

הלל רץ שלוש מיל לכבוד האדם

נפסק בהלכות צדקה (שו״ע יו״ד רנ״א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול — ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר — שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות סז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו — ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד]. הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל! ! !

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש — ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) — ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה׳, וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה׳ עליונה ביותר.

הרב המשחק עם בנו הקטן

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול. . . אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים — כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו — והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.

לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.

הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?

נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.

באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

לא עוזב בלי שבי שלי - סיפור על גבורה, אהבה ואובדן

לא עוזב בלי שבי שלי - סיפור על גבורה, אהבה ואובדן סיפורו של סא״ל דוד זרחיה קצין חימוש קשוח, שלא נרתע מכל אתגר. מלחמת יום הכיפורים ז...