לא עוזב בלי שבי שלי - סיפור על גבורה, אהבה ואובדן

לא עוזב בלי שבי שלי - סיפור על גבורה, אהבה ואובדן

סיפורו של סא״ל דוד זרחיה

קצין חימוש קשוח, שלא נרתע מכל אתגר. מלחמת יום הכיפורים זימנה לו את האתגר הקשה מכולם: לאבד את בנו האהוב, שבי, שנפל עם טנק השוט-קל שלו לתעלת הסואץ.

בימים הנוראים של אוקטובר 1973, ישב דוד זרחיה על גדת התעלה, ראשו שמוט בין שתי ידיו, מחכה לחילוץ. הוא לא אכל ולא שתה, רק חיכה. חיכה שיבואו למשות את גופת בנו, ששכב במעמקי התעלה, בתוך הטנק שהפך לקברו.

ב-5 באוקטובר 1973, הוקפץ שבתאי "שבי" זרחיה, סמ״פ בגדוד 430, למילואים. יומיים לאחר מכן, גויס גם אביו. האב והבן, שני דורות של לוחמים, מצאו את עצמם במלחמה נוראית.

ב-18 באוקטובר, בעיצומה של צליחת התעלה, נפגעה הדוברה שהסיעה את הטנק של שבי. הטנק התהפך ונפל לתעלה. רק שלושה אנשי צוות הצליחו להיחלץ. שבי ועוד ארבעה לוחמים נותרו בתוך הטנק, במעמקי המים השחורים.

דוד זרחיה לא ויתר. הוא החל לחפש את בנו. הוא חיפש בכל מקום, התקשר לכל בתי החולים, אבל לשווא. בסופו של דבר, הוא גילה את האמת המרה. בנו שכב בקרקעית התעלה.

שלושה ימים ישב דוד זרחיה וחיכה לחילוץ. שלושה ימים של ייסורים, של תקווה ושל ייאוש. הוא ראה את המנופים מגיעים, את הכבלים נקרעים, את הצוללנים חסרי האונים. הוא ראה את הכל, אבל הוא לא עוזב. הוא הבטיח לשבי שימצא אותו, והוא לא מתכוון להפר את הבטחתו.

רק ב-30 באוקטובר, הצליחו לחלץ את גופתו של שבי. דוד זרחיה החזיק את עצמו עד שהעלו את גופתו על קומנדקר, ואז התמוטט. הוא לא יכול היה לשאת יותר את הכאב.

הסיפור של דוד זרחיה הוא סיפור של אהבה אינסופית, של גבורה ושל אובדן. זהו סיפור שמזכיר לנו את המחיר הכבד של המלחמה, ואת החשיבות של הזיכרון.