תפילות מסיטות פגזים
בתקופה של טרום מלחמת יום הכיפורים היה קשה מאוד להתקשר מאזור תעלת סואץ לפנים הארץ. לילה אחד, לקראת אשמורת הבוקר, צלצל הטלפון בבית הרב זצ״ל. על הקו היתה קשרית של גדוד חיילים בדרום. החיילת שאלה: "האם אתה הרב מרדכי אליהו?", והרב השיב לה שכן ושאל במה יוכל לעזור. "נמצא על הקו חייל במוצב, שרוצה לשאול שאלה מבצעית דחופה", השיבה הקשרית. היא הסבירה שלכל מוצב בגדות תעלת סואץ יש חצי שעה בכל יום להתקשר, ועכשיו הגיעה השעה של המוצב הזה. היא שאלה האם הרב מוכן לקבל את השיחה.
הרב השיב, כמובן, בחיוב ופנה לשמוע את השאלה, והחייל סיפר לכבוד הרב: "המים במוצב הולכים ואוזלים ויש קצבת מים. לאור המצב, מה עלי לעשות עם מצות נטילת ידיים? האם ליטול פעם אחת, או ליטול בכל פעם שאני אוכל ומתפנה? !"
ענה לו הרב: "הנכם פטורים, אתם במלחמה, זהו פיקוח נפש!" אמר לו החייל: "הכיצד אפשר להימנע מנטילת ידיים? קשה לי מאוד לחשוב על כך. האם אפשר לאכול את הכריך עם מפית? איני רוצה להקל, ברצוני לדעת מהי ההלכה בנדון". עצתו של הרב היתה שבבוקר ייטול ידיים פעם אחת ויתנה תנאי שאינו מסיח דעתו מכך במשך כל היום, ואז לא יצטרך ליטול ידיים לפני כל ארוחה. אחרי שירותים – ישפשף ידיו בדבר שמנקה.
תוך כדי השיחה התערבה הקשרית שהקשיבה לשיחה ואמרה לחייל: "אמרת לי שזאת שיחה מבצעית שקשורה למלחמה, אני שומעת שיש פה שיחה רגילה". החייל לא התבלבל והשיב לה: "אנחנו מדברים בקודים. זו שיחה שחשובה מאוד להצלחת הלחימה".
כבוד הרב, שהיה עד לשיחה הזאת, הבין כי החייל עשה מאמצים גדולים על-מנת שיוכל להתקשר לשאול שאלה הלכתית זו, ולא היה מסוגל לנתק את השיחה. עם השפופרת בידו אמר: "ריבונו של עולם, ראה איזה חיילים יש לך, באילו תנאים הם מקפידים במצוות, אפילו במצוות דרבנן. אנא ה' יתברך – הצילם מכל רע!"
הקשרית, ששמעה את הדברים של הרב, התחילה להבין שמדברים פה בקשר ישיר עם הקב״ה וביקשה מהרב שיברך גם אותה. הרב בירך גם את הקשרית שסייעה ליצירת התקשורת הזאת לחיים טובים ולשלום.
זמן רב לאחר אירוע מסעיר זה, הזדמן כבוד הרב לבית-ספר בראשון-לציון. אחד התלמידים שאל את הרב שאלה בהלכות נטילת ידיים. שאלתו היתה: מה לעשות כשאין מים בסביבה שמזדמנים אליה? הרב הסביר לו את הדינים הכרוכים בכך: ארבעה מיל לפנים ומיל אחד לאחור, ועד אילו טווחים צריך לחפש מים וכו'. לסיום הצד ההלכתי הוסיף הרב וסיפר על החייל מאותו מוצב.
לפתע ניגש אחד המורים, בהתרגשות רבה, כשעיניו דומעות, וסיפר לרב: "אני הוא החייל שהיה שם". אחר כך המשיך ותיאר בפני הרב מה עבר עליהם מרגע סיום שיחת הטלפון ואילך. וכך סיפר אותו אדם: "מייד אחרי שיחת הטלפון, החלה הפגזה כבדה על המוצב. הוכיתי בתדהמה כשלנגד עיני התגלה מחזה שנראה כאילו הוא הזוי: דמותו של הרב אליהו התגלתה בשטח המחנה וכל פגז שהגיע – הוסט הצידה עם היד של הרב. . ."
האם זה היה קשור להקפדה על מצות נטילת ידיים?
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה