הבא להיטהר מסייעין בידו

באחד הימים נזדמנו שני ידידים שהיו יוצאים למדינת הים לצרכי פרנסתם. לאחר שסיפרו האחד לשני על עיסוקיהם וענייניהם השונים החליטו להפליג יחדיו באניה בכדי לשוב לארץ מולדתם. בהיותם בלב ים – הים היה סוער מאד והאניה חשבה להטבע, רב החובל נלחם בגלים הגבוהים אך ללא הועיל. הוא לא הצליח להתקדם ואפילו מעט לכיוון חוף מבטחים. בלית ברירה כיוון רב החובל את האניה לכיוון אחד מן האיים שהיו פזורים באזור. כאשר עגנה הספינה לחופי האי פנה רב החובל אל נוסעי האניה וביקש מהם שירדו אל החוף וכל אחד יחפש לעצמו היכן לשהות עד שינוח הים מזעפו והסערה תחלוף.

הנוסעים שמעו לעצתו של רב החובל ופנו לעלות לאי. בין האנשים נמנו שני היהודים שנאלצו להיפרד זה מזה וכל אחד פנה לחפש לעצמו קורת גג. תושבי האי קיבלו את הנוסעים בשמחה ואירחו אותם בביתם. הנוסעים היהודים שראו שכל תושבי האי נוצרים פחדו מאד ולכן לא גילו לאיש את זהותם האמתית. אך בעיה גדולה עמדה בפניהם – הם לא ידעו כיצד יוכלו להציל עצמם מלאכול מאכלות אסורים.

לשמחתו של אחד היהודים, כאשר הגיש בעל הבית את האוכל בפניו התבונן בו ארוכות ואמר: "רואה אני בפניך כי יהודי אתה. דע לך שמן השמים סיבבו שתבוא להתארח בביתי. אין לך ממה לחשוש – יהודי אני מן האנוסים שהכרחו להראות עצמם כנוצרים, אך זהו רק כלפי חוץ. בתוך ביתי מנהל אני אורח חיים יהודי לכל דבר, והאוכל שהגשתי לפניך כשר בתכלית ההידור." כמובן ששמחתו של היהודי לא ידעה גבול ומיד נשא תפילה לבורא העולם והודה על רוב חסדו שהצילו מלעבור על אכילת מאכלות אסורים.

שונה היה מצבו של היהודי השני. מקום אכסנייתו היה אצל גוי גמור ועל אף רצונו העז שלא להיכשל באוכל אסור לא הצליח, ונאלץ לאכול בבית הגוי.

כאשר חלפה הסערה והים שב לאיתנו הזדרזו כל נוסעי האניה לשוב ולעלות לאניה והאניה הפליגה לדרכה. שני היהודים שנפגשו בתאם סיפרו האחד לשני את כל קורותיהם וכיצד הסתדרו בזמן שהותם על האי.

כאשר הגיעה האניה לארץ מולדתם פנה היהודי אשר התארח בבית הגוי אל רב העיר ושאל: "מדוע זימן לי הקב״ה ניסיון כה גדול של אכילת נבלות וטריפות ואילו לחברי זימן הקב״ה לאכול בבית יהודי ולא נכשל כלל?"

הרב ששמע את שאלתו של היהודי פנה אליו ואמר: "אמור נא לי את האמת! האם מימיך לא אכלת טרפה?" ויען היהודי ויאמר: "אכן אמת. זכורני כי לפני שנים רבות יצאתי עם ידידים שעובד אני עמם לטיול, ובאמצע הטיול הוציא אחד מן העובדים שהיה גוי צלי בשר ויין נסך וחילק אותו לכולם. ואכן לא עמדתי בניסיון ואכלתי מן האוכל, ורק לאחר ששבתי לביתי התחרטתי על מעשי ועשיתי תשובה."

כשמוע הרב את דבריו נשא כפיו כלפי מעלה ואמר: "ברוך ה׳ המשלם שכר לכל אחד כפעלו. חברך טוב ממך. מימיו לא הכניס מאכל טרפה אל תוך פיו, ולכן עזר לו הקב״ה ועשה איתו נס וזימן לפניו בעל בית יהודי שהאכילו אוכל כשר. ואתה – שלא שמרת פיך – על כן לא היית ראוי לפני הקב״ה, ועל כן לא נעשה לך נס."

זהו שאמרו לנו חכמינו זכרונם לברכה: "הבא ליטהר מסייעין בידו".