המתים החיים

מעשה ברב חשוב בשם חכם מרקדו, שהיה קברן ותיק בירושלים, והוא סיפר שבזמנם היו הישמעאלים בוזזים את קברי היהודים, והיו פותחים את הקברים הטריים בלילה ומפשיטים את הנפטר מהתכריכים, ודבר זה היה דבר קשה מאד באותה תקופה. יום אחד נפטר אדם אחד שהיה צדיק גמור ובשעה שפתחו את קברו כדי לבזוז את תכריכיו, והנה המת תפס בידי הבוזזים הערלים המצורעים ולא נתן להם לברוח, עד שנבהלו מאוד מאוד והפסיקו את מעלליהם. ואחר כך היו הערבים עומדים בשער האריות ומונעים את המלווים את הנפטר ללכת, עד שישלמו להם. וניסו הרבנים לדבר עם השייח' שימנע את זה, אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות, שכן בעצמו היה מסית ערבים לזרוק אשפה על הנפטרים בשעה שהיה מסע ההלוויה עובר דרך שער האריות בדרכו להר הזיתים.

חכם מרקדו אמר להרה״ג יעקב מאיר זצ״ל – הראשון לציון, שאם יתנו לו בקבוק עראק וכמה מג׳ידים (סוג של מטבע בזמנם) הוא יטפל בבעיה, ונתנו לו את מבוקשו. ביקש חכם מרקדו מהחברא קדישא להלבישו בתכריכים ולערוך לו הלוויה, וכשהתחילו המהומות אמר למלווים להניחו במקומו ולברוח, וכך נשאר לבדו, לשמחת הערבים. כשהתחיל להחשיך, היו הערבים מביטים ושמחים לנוכח ה״מת״ שנשאר בביזיון, והנה קם ״המת״ על רגליו ולקח נבוט, והתחיל לרוץ לכיוונם. הערבים שקפאו על מקומם מרוב פחד, הספיקו לחטוף מכות נאמנות, ורצו לספר זאת לשייח' שנבהל עד מאוד, כי אמרו ״המת קם ומרביץ״. הלך השייח' להרה״ג ר׳ יעקב מאיר זצ״ל, ובא הרה״ג ואמר ״למת המכה״ שיפסיק. וענה לו ״המת״: ״אם תתן לי עוד מג׳ידי אני אפסיק״. . . (עפ״י הגר״מ אליהו, ״קול צופיך״).