הצדיק המקובל הרב חיים מוסא חג׳בי זיע״א (ר' חיים בן ר' משה חג׳בי זצ״ל)
היה ידוע בבקיאותו הגדולה בתורה וביראת שמים.
היה בעל חוכמה גדולה בנגלה ובתורת הנסתר.
עסק גם ברפואה, וצניעותו וענוותנותו היו לשם דבר.
מקומו בבית הכנסת היה ליד הפתח.
היה משכים קום לבית הכנסת בחצי הלילה קודם לעמוד השחר.
היה מגיע מוקדם מאוד לבית הכנסת לפני שאר המתפללים ולומד משניות, עין יעקב ופוסקים, זוהר ותיקוני הזוהר עד עלות השחר.
ומכאן ואילך יחד עם הציבור שבינתיים הגיע והתאסף בבית הכנסת לתפילת שחרית, קוראים ברכות השחר ותהילים עד זמן תפילת שחרית.
באחד מימי החול כשהגיע הצדיק כמנהגו מוקדם לפנות בוקר לבית הכנסת, פתח את דלת בית הכנסת, הדליק את הפתיליות להאיר את חלל בית הכנסת, והנה הרב רואה גוי תלוי תפוס בבגדו על יתד ברזל מעל פתח בית הכנסת.
שאל הצדיק ר' חיים בן ר' משה חג׳בי זיע״א את אותו הגוי: מדוע אתה תלוי בבגדך מעל הפתח ומה מעשייך פה בבית התפילה של היהודים? אך אותו הגוי היה כמו "גולם קפוא" ולכן לא יכל לדבר ולהשיב לשאלת הרב.
ראה הרב שהגוי כ״גולם" ואינו יכל לדבר, ופתח הרב בתפילה קצרה בה הזכיר שמות קודש וכוונות כדי שאותו הגוי יוכל לדבר.
והנה הגוי החל מתחנן על נפשו וביקש מהצדיק שיוריד אותו מעל היתד שהוא תפוס בו בבגדו אל רצפת בית הכנסת.
אמר הרב לגוי: קודם תענה לשאלות ששאלתיך. מי אתה? מה שימך? מה אתה עושה כאן בבית הכנסת? ואיך נתלתה בבגדך על היתד הגבוהה שמעל פתח בית הכנסת? (הרב ברוח קודשו ידע את התשובות, אך רצה הצדיק שהגוי יודה במעשיו הנלוזים ולא ישוב לעשות כן.)
הגוי החצוף סירב לענות לשאלות שהרב. כיוון שראה הרב שהגוי מסרב לענות לשאלות, התעלם מהגוי והשאירו תלוי בבגדיו. ישב הרב במקומו הקבוע והחל ללמוד.
ראה הגוי כי הרב מתעלם ממנו, פתח את פיו ואמר לרב: אני אספר לך רק אם תוריד אותי מהיתד הגבוהה אל הקרקע.
השיב הרב לגוי החצוף: קודם תענה לשאלותי ואחר כך אני יוריד אותך.
כשהבין הגוי כי אין לו ברירה, סיפר כי בא לגנוב ספר תורה כדי למוכרו ליהודים בעיר אחרת במחיר מופקע, שהרי בוודאי היהודים ירצו לפדות את ספר התורה. אך לא הצליח לפרוץ את הדלת הכבדה והחזקה של בית הכנסת, ולכן טיפס לגג ועשה פירצה קטנה בגג בית הכנסת ונכנס. וכשהגיע להיכל שבו מונחים ספרי התורה ושלח ידו אל עבר ספר התורה העתיק שבבית הכנסת, לפתע עף באוויר ונזרק לעבר היתד הגבוהה שמעל פתח בית הכנסת וניתלה עליה.
(ספר התורה העתיק הוא "ספר אליהו" והוא שכן בבית הכנסת הגדולה "העיליה" של יהודי "רבוע" במחוז כוולאן שבתימן. מאז העליה לארץ הקודש ועד כנון להיום הספר הקדוש "ספר אליהו" נמצא בבית כנסת "בית יעקב" בפתח תקווה. בשעריה, במשך השנים כאן בארץ הוחלפו מספר יריעות מספר התורה העתיק. את ספר התורה העתיק כתב צדיק מלפני דורי דורות ואותו צדיק הוא אחד מאבות אבותיו של הצדיק המדובר ר' חיים בן ר' משה חג׳בי זצ״ל זיע״א.)
עוד סיפר הגוי כי הוא בנו של שייח' גוי עשיר וחשוב באזור ואמר את שמו ושם אביו.
אמר הרב לגוי כי עליו לתת שני פחים שמן להדלקת הפתיליות בבית הכנסת.
הגוי הסכים ולאחר מכן שחרר הרב את הגוי.
אביו של אותו הגוי היה מגדולי "השייחים" החשובים והמכובדים באותו מחוז, והיה לו מנהג שכל מספר ימים מגיעים ומתאספים אצלו כל הגויים המכובדים והעשירים שמתגוררים באותו איזור. יושבים אצלו "בדיוואן" (סלון) על שטיחים, כריות נוחות ודרגשים, מעשנים בנרגילות (מדעה ותכזינה), לועסים קאת ומשוחחים על הא ועל דא, מקיימים דיונים והתייעצויות שלהם.
אותו הגוי היה אהוב מאוד על אביו השייח' מכיוון שהיה בנו יחידו, ולכן הייתה גאוותו של אותו השייח' שבנו יחידו ישב לידו בכל ישיבה ואסיפה שבה הגיעו שאר "השחיים" והמכובדים.
עברו מספר ימים מיום שבו התחייב הגוי לפני הרב בבית הכנסת לתת עבור בית הכנסת שני פחים שמן, והגוי לא עמד בדיבורו ולא חשב לקיים את הבטחתו לרב.
באספה הראשונה של "השחיים" מאז המקרה בבית הכנסת, ישב הגוי כהרגלו ליד אביו השייח, והנה לפתע הגוי נאנק והכחיל ועיניו בלטו כאילו רצו לצאת מחוריהן, ונשמתו כבדה עליו. מצבו החמיר עד שכל הנוכחים חרדו לגורלו וכל שעשו על מנת להקל עליו ולרפאו לא עזר כך במשך דקות ארוכות. והנה כאשר נראה כי אפסה כל תקווה שב "בן השייח" לאיתנו כאילו לא אירע דבר. חזרו "השחיים" לעיסוקם, והנה שוב הגוי נחנק. תופעה זו חזרה על עצמה מספר פעמים.
אביו של אותו גוי ידע כי עד לאותו היום בנו תמיד היה בריא. הבין השייח כי לא לחינם באה צרה זו, אלא בוודאי בנו עשה דבר שאינו כשורה. שלף האב (השייח) את ה״שבריה" מנדנה ונשבע כי ישחט את בנו לעיני כל הנוכחים אם בנו לא יספר לו מה עשה ועל מה באה לו תופעת החנק מספר פעמים לסירוגין.
סיפר אותו הגוי לעיני כל הנוכחים כי פרץ לבית הכנסת של היהודים. . . ושהרב של היהודים שחרר אותו. . .
הבין השייח' כי בנו נענש על מעשיו הרעים. נחפז השייח' ומיהר ליישוב "רבוע" שבו התגורר רב היהודים הצדיק המקובל מורינו חיים בן ר' משה חג׳בי זיע״א, כדי להתחנן על חיי בנו בפני הרב ולבקש שיסלח לו.
ניגש השייח' אל כבוד הצדיק וביקש ממנו שיבטל את רוע הגזירה שפקדה את בנו. השייח ביקש והתחנן על חיי בנו עד שהרב הצדיק נעתר והבטיח כי בעזר השם הבן יבריא, בתנאי שיקיים את הבטחתו להביא שמן עבור בית הכנסת, ועוד בתנאי שלא ישוב לעולם לעשות כדבר הזה לא באותו מקום ולא במקום אחר.
מיהר השייח' והביא בנוסף לשמן גם מטבעות כסף עבור בית הכנסת, בית התפילה של היהודים, וגם כבש, וכל זה לכבוד בית הכנסת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה